מלך הלבבות: פרק רביעי

"היא נראית כמו פיה." שמעתי לחישה, אך חשבתי שזה רק חלק מהחלום שלי, עבר זמן רב כל-כך מאז ששמעתי קול של בנאדם רגיל, קול שאינו של ג'ון, שכבר נראה שלא אוכל לזהות קול של אף אדם אחר.
"אתה בטוח שהיא אמיתית?" ברגע שהשאלה נשאלת, אני מבינה שיש מישהי בחדר, לא ג'ון ולא הזיה מעברי, יש בת אנוש אמיתית שעומדת עכשיו בחדר הזה ומדברת עליי.
"מי אמיתית?" אני שואלת בקול ישנוני, אך אני כבר ערה לחלוטין, ועיני מחפשות את מקור הקול, אני מוצאת את ג'ונתן כמעט מיד, וממש לידו, עומדת הנערה המושלמת בעולם, עור בהיר, שיער כהה, היא הייתה כל מה שאי-פעם רציתי להיות, אך הטבע לא רצה שאהיה, אני כמעט שואלת את שאלתה, אני כמעט שואלת אם היא אמיתית.
"את." היא אמרה, והדרך היחידה לתאר את מבטה באותו רגע, היה סקרנות.
הדרך בה היא התלבשה הזכירה לי משהו בין המאה ה18 לימי הביניים, חצאיותיה היו רחבות עם קו מותניים נמוך, אך ללא המחוך הנוקשה, החלק העליון שלה הזכיר מעט את שמלת הבליאוט של ימי הביניים, צמודה מעט לגוף, בעלת שרוולים ארוכים שנשפכים עד לרצפה, השמלה הייתה בגוון לילך מקסים, אשר החמיאה לעורה הבהיר ושיערה הכהה, הייתי רוצה להצליח להיראות בשמלה כזו כמוה, מלכותית ובטוחה בעצמי, אך לצערי, לעולם לא אוכל להיראות כמוה, פשוט בגלל שהגוון הסגלגל מעולם לא החמיא לי.
"אלכסנדר ביקש את עזרתי," היא מתחילה לענות על שאלה שלא שאלתי."הוא חשב שאני אוכל לשמש כמלווה שלך ולהראות לך את המקום," היא ממשיכה ושולחת יד בשביל לעזור לי לקום מהמיטה, אני עדיין מעט מופתעת מהעובדה שהיא קיימת שאני אפילו לא מתנגדת."איש לא יפקפק או יחשוד בך אם תהיי איתי." היא אומרת ולפתע מצחקקת, היה משהו עצוב בצחוקה, משהו שרמז לי שהיא הייתה מעדיפה להישאר תקועה איתי פה במגדל מאשר לצאת לשם ולהתמודד עם האנשים ההם.
משהו לא מסתדר לי בראש, אני לא בטוחה מה, אבל משהו פשוט לא בסדר בשיחה הזו, משהו לא משובץ במקומו.
"מי זה אלכסנדר?" אני שואלת לפתע, מבינה מה נשמע לי לא הגיוני כל-כך, בעניין הזה, אני מסתובבת אל ג'ון ברגע שאני שואלת את השאלה ואני רואה את הפרצוף האשם שלו, מעניין מה הוא עשה.
"את לא מכירה אותו?" היא שואלת ומפנה מבט מבולבל לעבר ג'ון ולמרות שהבטתי בו לפני רגע, היא סובבה אותי וסחבה אותי לכיוונו."תכירי," היא אומרת ומצביע על ג'ון."אלכסנדר וסקס, אחי." היא אומרת וגורמת לנו ללחוץ ידיים, היה משהו מטופש בכל הסצנה הזו, משהו שגרם לי לפרוץ בצחוק.
"חשבתי שקוראים לך ג'ונתן," ניסיתי לומר זאת בהאשמה, אך משום מה, זה לא יצא, לי, אני מניחה שהצחוק שלי הוא זה שהרס זאת, ואולי אילו היו עיני הכלבלב שלו, שאי-אפשר היה לכעוס עליהן.
"השם השני שלי," הוא אומר ומושך בכתפיו, כאילו לא בטוח מה עוד לומר.
"זה לא חשוב." אני אומרת לפתע, החדות שלי מבלבלת אותו, הוא לא בטוח אם זאת הדרך שלי לסלוח לו, או להראות לו שאני עדיין כועסת.
"אמרת שאת אמורה לשמש כמלווה שלי או משהו?" אני שאולת, ומבינה שהינה עוד דבר מה שלא מתאים לא לימי הביניים ולא למאה ה18, השפה, היא הייתה מודרנית להפליא, או שאולי היא רק נראית לי כזו, אני לא בטוחה.
"כן, וגם לדאוג שתתלבשי כמו שצריך," היא אומרת ומעקמת את אפה אל עבר חצאית הקפלים שלי והסוודר הגדול יתר על מידה שלי."ושתיראי כמו נערה בשלה ומושלמת." את המשפט האחרון היא אמרה בטון מזלזל, כאילו זה דבר שאומרים לה הרבה, אך היא מוצאת כמיותר לחלוטין.
היא ניגשת אל אחד הכיסאות על יד החלון ומתחילה לנבור בערימה של שמלות שלא ראיתי לפני כן, כנראה שהם הביאו את זה כאשר הם הגיעו לחדר.
"אני חושב שזה הסימן שלי לעזוב." אמר אלכסנדר, או אולי עליי להמשיך לכנות אותו ג'ון, אני כבר לא בטוחה, הוא משתמש בהזדמנות הראשונה שלו לברוח לפני שהדברים יתחילו להפוך למביכים, אך אני יודעת שהוא עומד מחוץ לדלת, מחכה למשהו, מחכה לנו, ואולי רק לי, אין לדעת מה עובר בראשו.