מלך הלבבות: פרק ראשון

הקור היה מוכר לי, הקור תמיד היה מוכר לי, השלג והגשם תמיד הזכירו לי את ביתי, אבל משהו בקור הזה היה מוזר, משהו בעובדה שיורד שלג באמצע הקיץ נראה לי לא הגיוני.
אני לא בטוחה שהבנתי שאני יוצאת מהבית עד שכבר עמדתי בחוץ, בשלג העמוק מספיק בשביל לכסות את ברכי.
"בלו!" שמעתי את הצעקתו מגיעה מתוך הבית, אך אני לא הסתובבתי לעברו, אני מניחה שהפחדתי אותו, אני מניחה שהצורה בה פשוט קמתי ורצתי שלוש קומות בלי להסביר כלום רק גרמה לו לפחד יותר עבורי, הוא תמיד ידע שאני סיכון, אני לא כמו שאר הבחורות שהוא יצא איתן, אני לא הייתי מאוגנת לכלום, הייתי פשוט יכולה להעלם יום אחד בלי להסביר כלום, ואני חושבת שהמחשבה שהוא יאהב מישהי שעשויה להיעלם יום אחד, מפחידה אותו יותר ממה שהוא מוכן להודות.
אני שונאת את המקום הזה אתם יודעים, החום במקום הזה כל-כך שונה מהחום שאני רגילה אליו, אתם מבינים, החום פה הוא קצת כמו הקור שם, הוא חודר לעצמות וגורם לכם לשכוח שאי-פעם ידעתם משהו חוץ מהחום הזה, ואני שונאת את זה, החום פה משכיח את הקור ממני ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשכוח אותו, זה הדבר היחיד שמשפחתי השאירה לי, היא השאירה לי קור במקום תחושה של בית, הם השאירו לי געגוע לשלג ועננים ולא לחיוכים ואנשים.
אני מחליטה להסתובב וללכת לבקש ממנו סליחה, להצטער על כך שפשוט ברחתי ככה פתאום, אך כאשר אני מסתובבת בחזרה, אני לא רואה דבר מאחורי, אין שם דבר מלבד שלג.
אני מסתובבת פעם אחת נוספת, חושבת שאולי פספסתי משהו, שהסתכלתי לכיוון הלא נכון, אך לצערי, כל מה שאני מצליחה לראות, זה שהשלג התחיל להתחזק.
אם לומר לכם את האמת, אני מתחילה להתחרט על זה, על ההחלטה לצאת החוצה, הייתי צריכה לדעת שמשהו היה לא בסדר, לעזאזל, מה יכול להיות בסדר בשלג באמצע הקיץ?
משהו מוזר מתחיל לקרות, אני לא יודעת איך בדיוק להסביר את זה, אני מניחה שהדרך היחידה היא פשוט לומר לכם את זה, הקור מתחיל לסגור עליי, אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אני יכולה ממש להרגיש את זה, אני יכולה להרגיש כיצד נהיה לי פחות ופחות מקום, כיצד האוויר מתדלל, אני יכולה להרגיש את הסוף קרב.
יש לי שאלה, קפצתם פעם בנג'י או שעשים צניחה חופשית? כי זה מרגיש קצת כמו זה עכשיו, כמו הרגע ההוא שאתה רואה את האדמה מתקרבת אלייך הרבה יותר מידי מהר, ואתה יודע שדבר לא יקרה לך בגלל שזה אמור להיות בטיחותי, אבל אתה מפוחד למוות בגלל שאתה יודע מה אמור לקרות אבל לא יודע אם זה מה שבאמת יקרה, אז אני מניחה שככה אני מרגישה עכשיו, הבעיה היא שאני לא יודעת שזה בטיחותי, אני לא יודעת שהכול יהיה בסדר, כל מה שאני יודעת, זה שקר לי, כל-כך קר לי, ואני לא מסוגלת להרגיש דבר, לעזאזל, כל-כך קר לי שאני כבר לא יכולה לפחד, ואני יודעת שאני מפחדת, אני מפוחדת למוות, אבל הבעיה היא שהפחד לא מגיע אליי, הוא פשוט מרחף שם, מעבר להכרתי, ואני לא בטוחה מה עומד לקרות.