מלך הלבבות: פרק חמישי חלק ב'

אני לא יכולה להסביר לכם את התרגשות שהרגשתי ברגע שיצאנו מהמגדל, ברגע של צבעיה ואנשיה של הטירה נגלו אליי, רציתי לצחוק, לרוץ, אך לאחר מבט זריז באלכסנדר, הרצון ההוא נעלם, נראה שהדיכאון שלו כמעט נדבק גם אליי.
"אלכסנדר." נשמע לפתע קול ונערה הופיעה כאילו משום מקום, אולי היא הייתה שם כל הזמן ופשוט לא שמתי לב אליה.
"בואי מהר." אנבל אומרת ותופסת בידי, היא מתחילה לרוץ אל אחת הדלתות, אני לא בטוחה למה היא עושה את זה, אבל אני מצטרפת אליה, פשוט בגלל שאני יודעת שאלכס לא יאשר זאת.
"את בסדר?" היא שאלה כאשר עצרנו, אני רוצה לענות לה, אך אני לא יודעת מה לומר לה, הרגשות שלי כל-כך מעורפלים שאני לא בטוחה מה לומר לה בדיוק.
"אני אמורה להיות בסדר?" אני שואלת, אך לא ממש מחכה לתשובה, אני עסוקה יותר מידי בבחינת המקום שבו היינו, זה היה מוזר, אתם יודעים, המהירות בה מזג האוויר השתנה במקום הזה, נכון אתמול היה ממש קר, אך במשך הלילה ירדו לפחות עשרים ס"מ של שלג והוא עוד ממשיך לרדת, זה כל-כך מוזר.
היא לא עונה לי, ואנחנו פשוט ממשיכות לעמוד באמצע הגן, אני רוצה לומר לה משהו, אך אני מרגישה משיכה מוזרה, כמעט כאילו מישהו לוחש את שמי, אני לא בטוחה בדיוק לאין הוא מושך אותי, אך אני כמעט בטוחה שאם פשוט אתחיל ללכת אני אגיע לשם בסופו של דבר.
"אני חושבת שאנחנו צריכות לחזור פנימה וללבוש משהו חם יותר." אנבל אומרת, אך אני לא מקשיבה לה, אני כבר התחלתי ללכת, אני לא מביטה אין אני הולכת, אלא רק מביטה באדמה, מוודא שאני לא דורכת על שום דבר בדרך.
"לאין את הולכת?" היא שואלת אותיף אך אני לא יכולה לענות לה, אני מרגישה כמעט מכושפת, כאילו כל מה שחשוב עכשיו, זה לגלות מי או מה קורה בשמי, אני מקווה שמי שלא יהיה שם, הוא יוכל לענות על השאלות שלי, הוא יוכל לומר לי איך לחזור הביתה.
אנבל תופסת לפתע את ידי, ומכריחה אותי לעצור, לרגע אחד, אני לא מבינה למה היא עושה זאת, אך אז אני רואה את אלכסנדר, לרגע אחד, אני רוצה לגשת אליו, אך אז אני רואה שהוא לא לבד, הנערה ממקודם נמצאת שם איתו והם נראים קרובים באופן כמעט מביך.
אני לא יודעת מה הוא רואה בה, נכון, בגדיה מפוארים, הרבה יותר מפוארים מאלו של אנבל ושלי, אך תווי פניה פשוטים לחלוטין, אני לא אזכור אותם אם לא אביט ישירות בפניה, אך אולי אולי זה לא כמו בימי הביניים, אולי פה כן מרשים להם להתחתן מתוך אהבה, ויכול להיות שהיא הבחורה הכי נדיבה וטובת לב שאפשר לפגוש.
ברגע שבו הם מתנשקים, אני כמעט מרגישה את ליבי עוצר לרגע, אני לא אוהבת אותו, אני לעולם לא אוכל לאהוב כמו כמו שמגיע לו, וברור שיש לו מישהי אחרת, אך משום מה העובדה שהוא מנשק מישהי אחרת גורמת לי לקנא, ואני חייבת להודות שלמרו תשאני לא אוהבת אותו, חשבתי שהוא שלי, חשבתי שעם כל הזמן שבילינו ביחד לאחרונה אין לו אף אחת אחרת, אך נראה שפשוט סקרנתי אותו ולא יותר.
אני מסתובבת והולכת, אני לא בטוחה לאין אני הולכת, אך הלחישות כבר לא שם והכול דומם, כל-כך דומם שזה ממש מפחיד.
"מתברר שטעית," אני אומרת לאנבל, מנסה להיראות כרגיל, כאילו דבר לא קרה, אך היא ראתה את הרגשות בעיני, ולמרות שהיא לא אמרה דבר, יכולתי לראו תשהיא מחכה שאתמוטט, שאפרוץ בבכי או משהו, אך היא לא מכירה אותי, ולא יודעת שאני לעולם לא בוכה. "הוא מחבב מישהי אחרת."