מלי פרק 15

15
"זה סרטן בתוך הגוף שלי." אמרתי למלי. "את יודעת, אם האלים, מי שלא יהיו, רוצים שבן-אדם פשוט יתמוטט, עיניו יכבו, והוא יהפוך לאיש מת מהלך, הם מכים אותו בשעמום."
"עוד מעט אמרת יש לך תעסוקה." אמרה. "בזויה, חסרת כבוד, אבל משהו להתחיל בו. אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, מיכה."
"בדידות שכזאת," אמרתי. "חדה כמו תער. כשאת נרדמת, או הולכת אלוהים יודע לאן, אני נשאר עם סיגריות מסריחות, שירים מנוונים, (כמו מה שאנחנו שומעים עכשיו בגלגל"צ עלק.) טלוויזיה שכל התכניות בה מתאימות לבני 12, ורצון, תשמרי אותי מזה, להתפלל לאלוהים שיעשה איזה תיקון בעבר ויגרום שלא איוולד ולא אהיה קיים. מה היה רע לי לפני שנולדתי?"
"אתה חי," היא אמרה. "במשך 9 שנים על זמן שאול. אולי אפילו 10, קשה לספור כשהזמן חומק בין האצבעות. ברור שנכנסת לאיזו מערבולת, ברור שנכנסת לתוך מתקפה של כנופיית שדים רעבים שמוצצים ממך חיים, ברור שנקלעת ונכלאת בתוך בועה שחורה של מציאות אלטרנטיבית. סבלנות, מותק, סבלנות, כמו שאמר פרנס הג'ינג'י."
"אחרי כל השנים שאכלתי חרא, את לא חושבת שאני פסיק אחד קטן לפני שיגעון?"
"היה יותר גרוע. עכשיו תרגע, תפעיל את המאוורר כי חם, אל תשכח להדליק קודם סיגריה, תשמור תפילות לבנות לימים שחורים, ודבר איתי, פה יושבת לצידך, לעולם לא עוזבת אפילו אם תרצה, עד יום מותך ואולי אף אחרי. אחכה לך בשדות ובכרמים, ברחובות חומים מחום ובגשמי זלעפות, בדיסקוטקים מחורפנים מטראנס ואקסטזי, ובין הקירות האלה, גם דרך שירים, וגם דרך מילים, תמיד אתך כאילו נשמה תאומה שבעצם היא נשמה אחת, לא נפרדת, לא משקיפה, אלא שותפה ומתקנת, כבולה לעולמות עליונים כמו גם אלייך. נודדת לתקן, ומרימה אותך על כפייה."
מה יש לי? לנדוד בשממה שבתוך ראשי או להפציץ את המוח בזבל טלוויזיוני וספרים משעממים של סופרים גאוותניים שחושבים שהחרא שלהם לא מסריח. עומדים מול סטודנטים אידיוטיים ומספרים להם: אתם יודעים, אני לא לובש את המכנסיים רגל אחר רגל כמו כל בני האדם הנורמליים. חוץ מזה, ידעתם שאני מחרבן נרקיסים? והם אומרים אמן. בולעים את כל החרא כאילו אין מלחמה בארץ, כאילו אנשים לא נהרגים בתאונות דרכים, כאילו גברים לא טובחים את נשותיהם, כאילו אנשים לא מגיעים לנקודת שבירה נפשית בשל לחץ כלשהו, יושבים על הרצפה ומשתטחים על הבלטות, ומתפללים: לו היה לי אקדח כדי לפוצץ לעצמי את הראש. בן שהיה מגיע לבית הוריו כל ערב לא יגיע יותר, כי גופו קבור תחת אדמה. אנשים שחצו ברגל את ישראל מצפונה לדרומה או להיפך מנווטים על כיסא גלגלים. אנשים שכל חייהם הייתה עבודתם, מתעוררים לאחר ליל בכי אל בוקר ריק בו לא צריכים אותם יותר בשום מקום, ומגלים: החברים שהם שכחו, שכחו אותם גם. העולם דורס את כל החיים בתוכו למען סדרי העולם, כדור הארץ חייב להמשיך להסתובב. אז איך את מצפה שאני…
"תפסיק לעשן, אני אשתדל גם. תפסיק לאונן, אני אשתדל גם. תפסיק לחשוב מחשבות שליליות, אני אשתדל גם. תתחיל לתקשר עם אנשים חוץ ממני, אני אשתדל גם. תתחיל להתאמן, אני אשתדל גם. תעשה מקלחת קרה כל בוקר, אני אשתדל גם. תמצא איזו סידרת טלוויזיה אחת מעניינת שגורמת לך לחשוב ולהרגיש, ואל תפסיד פרק, אני אשתדל גם. אל תנסה לשחק אותה נחמד, תגיד מה שאתה חושב, אני אעזור לך. אל תצא מהבית אם אין לך לאן ללכת, תיצור יעדים ללכת אליהם. ובבקשה, בבקשה, תשתדל לאהוב אותי. אני כבר אוהבת…"