מלי פרק 14

14
רצית שיעזבו אותך בשקט. רצית להדליק את הרדיו, לשבת נמוך על המיטה על כמה כרים, לעשן, ולתת לעצבות לעטוף אותך מתוקה וכחולה, כאילו עשית פסק זמן מהעולם וממני, כאילו את רוצה ליהנות מכמה גלים של מחשבות שעושות לך להרגיש שאת לא בובה על חוט, שאת יכולה גם לפעמים להשקיף על העולם מעל גשר, גשר שנמתח על פני העולם, שאין לו התחלה וסוף.
אני רציתי לצוף בים המלח ורק לבהות לתוך השמיים לנצח, חוץ מזה שאנחנו יחד שום דבר טוב אין פה. משה רבנו חצה את ים-סוף, במותי אחצה את השמיים.
אבל את, מלי, השמיים שלי. לרגלייך אני סוגד, את הסוד שבין רגלייך אני טועם, צורב ומשכר על לשוני ושפתיי. נתקענו בשנות השמונים, לא הבנו למה ואיך העולם השתנה. קשה למצוא אנשים פשוטים היום, כל אחד סוחב את תסביכיו על גבו כמו צב. את פה איתי, פספסנו את כל הרכבות, נסחפנו עם כל הרוחות, לא הגענו לשום מקום. ערב סיגריות זה ייגמר, ובמהרה ייערמו האשליות שוב בתוך מוחינו. אנחנו נמצא את עצמנו משתטים, רבים, סרקסטיים. אבל לפעמים, את מבינה, אלוהים מחליט למרק את תודעתנו, ואנחנו רואים הכל שקוף, וזה אומר לעשות את מה שאנחנו עושים עכשיו: להסתגר בשלווה בתוך עצמך ולחשוב – לא אני אשנה את העולם, וטוב שכך.