מלי פרק 12

12
בואי נשב במרפסת הרחבה, נשקיף על הבריאה, נשתה תה קר, נמצוץ סוכריות מנטה חריפות, נחטא בסיגריות, נפגיז כמה פלוצים, ועשן הסיגריות יעלה ויעמעם את אורו של אלוהים ואנחנו נגמור עייפים ולא מרוצים ונעלה זכרונות מהתקופה בה היינו דולפינים והרכבנו על גבינו אנשי ים שבאו לשלות צדפים. או שאולי תתפשטי כבר, כי הרבה זמן לא עשינו סקס…
אבל הבוקר כבד עלייה. לא התקלחה ולא צחצחה שיניים אחרי השינה. רק השתינה, שטפה פנים וידיים, מילאה פיה במים וירקה אותם אחרי כמה פיכפוכים, וישר הסתערה על המטבח לעשות לעצמה קפה הפוך כדי שכמה תאים במוחה שלא יכולים לחשוב על הבוקר בלי קצת קפאין יקבלו את שלהם. ואני במטרה להתחיל את היום רענן ולח עשיתי את כל הדרוש: השתנתי, שטפתי ידיים, שתיתי מים קרים, התקלחתי חמש דקות במים קפואים, והנה אני מוכן לעמעם את כל זכרונות האוננות והסקס מהשנים שלפני שהכרתי אותה כדי שתזכיר לי למה אני מוקיר כל קימור וחיטוב בגופה. אבל היא בעולם לא שלי.
היא לבושה קצר, שומעת גלגל"צ, מעשנת בשרשרת, ואני יודע: אם היא תמשיך ככה כל היום שלה ייראה חרא. את הקפה היא חיסלה באותו פרק זמן שלוקח לי לשים סיגריה בפה, להושיט יד למצית, להצית את הסיגריה, ולהוציא עננת עשן ראשונה.
"מותק, אולי תתקלחי?"
"למה? אני מסריחה?"
"לא… פשוט מקלחת על הבוקר עושה את כל היום טוב יותר."
"תשתוק, שלמה ארצי."
והשיר "סייקו קילר" מתחלף ברדיו בשיר אהבה וגעגועים של שלמה ארצי. לא היא תסחוב אותי אחורה לימים שסבלתי את התרדמת שלה. אני אחייה את חיי איתה גם אם תרצה וגם אם לא, אני רוצה להרגיש טוב, ולכן גם עלייה להרגיש טוב. אבל זה כבר מחלחל, אני מרגיש, אותם עננים עקשניים במוח שבאים לצעוק לך שאם לא תשתמש בתאים האפורים הם יעשו שביתה.
"מלי מותק, אולי תתקלחי ואחרי זה נעשה סקס לספתח של הבוקר, מה את אומרת, אה?"
"אותך אני צריכה," היא אומרת. "אבל את הזין שלך אני כבר לא אצטרך. אתה מבין… קניתי ויברטור חשמלי שעושה לי את זה רך ונעים עד הפיצוץ ואפילו החשמל לא סוחב…"
אני פולט את העשן שבריאותיי לפני שאחנק מהלם. "מה עשית?!" אני כמעט צורח.
היא מחייכת חיוך עייף ונושפת עשן. "אני צוחקת, מיכה. הזין שלך תמיד יהיה בשימוש, אל תדאג. אבל בטוח שלא הבוקר."
"כמעט עשית לי התקף לב!"
"לא הייתי ממליצה. אפשר למות מזה."
"לא רוצה להתקלח?"
"לא."
"רוצה מים קרים?"
"פיחסי."
"לימונדה?"
"לא. אבל אשמח לעוד קפה הפוך."
"לא הייתי ממליץ. המוח שלך ירוץ על הילוך סרק עד הצהריים."
"אז?"
"אז אני לא מכין."
"מאנייק." והיא הולכת למטבח להכין לעצמה.
אחרי הערב בו סיפרתי לה על הרצח בפאתי ירושלים לא ישנו כל הלילה. בבוקר כשהייתי מפורק מעייפות באה אליי פיית הנחמות ולחשה לי על האוזן שכל העולם רץ עכשיו מכאן לשם, ויש כל כך הרבה סיפורים ועולמות של אנשים אחרים סביבי, ואם אני חושב שאני נשאר מחובר למציאות בזכות טלוויזיה, מוסיקה וספרים, אז שאשכח מזה. היא אמרה: מי שלא נכנס למים, לעולם לא יידע לשחות.
כשהפייה הלכה הרגשתי כמו מלאך מעוות ודפוק בראש שגילה לאחר שנים שבעצם הוא גורש מגן-עדן. רציתי לבכות, רציתי לשכב על הבלטות ולא לקום עד שיצמח אזוב על גופי ואני יירקב. אבל אלוהים רץ לעזרי ולחש שבסך הכל קיבלתי שיעור: זה אני שעזב את גן-עדן. תמיד אוכל לחזור ותמיד יקבלו אותי בזרועות פתוחות.
מלי הייתה כבר ישנה. לחשתי לה: "מעכשיו לא רק את תנסי לגרור אותי לחיים עשירים, גם אני אעשה את שלי." היא חייכה בשנתה ואני נרדמתי כמה דקות אחר כך.
"לא מפריע העשן לרוח?" שאלתי את מלי.
"הרוח יצאה לסידורים." היא אמרה, ואני הצתתי סיגריה.