מלי פרק 11

11
"אולי זה ירגיע אותך," אומרת מלי בעודה שמה במערכת את "הלהיטים הגדולים" של ליאונרד כהן. "כי אני ככה קרובה לתת לך סטירה מצלצלת שתשחרר לך את כל הכעס מהמוח דרך האוזניים."
"משעמם לי." אני לוחש. היא מקשיבה למוסיקה. "משעמם לי." אני אומר. היא עדיין מקשיבה לכהן. "משעמם לי!" אני צועק.
"אז תרצח מישהו!" היא צועקת.
"לא רוצה לרצוח אף אחד." אני אומר. עוד מעט אדפוק את הראש בקיר כמו שעשו אסירים כשכלא היה כלא.
"אז תספר לי מה איתך." היא אומרת.
"אולי תכבי את החרא הזה?" אני אומר. "האדישות של הכהן הזה תגרום לי לשבור את הסטריאו עוד מעט."
היא מכבה וזורקת את ליאונרד הצידה. "תיסלם זה טוב?" היא שואלת בעודה הופכת את כל ערימת הדיסקים.
"רוק ימי בראשית." אני אומר. "נסי."
והנה "פרצופה של המדינה" מתנגן לנו כאילו כתבו את זה אתמול. ערב יורד על עיר כלובי הבטון שלנו, ואם רק הייתה לי סבלנות הייתי קורא איזה ספר, אבל אני קורא לאט ומשתעמם מהר. "זה בסדר." אני אומר אחרי שהשיר הראשון נגמר.
"אז ספר לי מה איתך לפני שאעקור לך ת'זין."
"אז תני לי לעשן."
"אמרתי לך בחדר הזה לא מעשנים!"
"למה?" אני שואל, סקרן לדעת אם תגיד את זה שוב. והיא אמרה –
"כי רוח הרפאים שמסתובבת בחדר הזה לא אוהבת עשן. היא תסבול, לא תרדם, וכל הלילה נשמע את מלמולי התלונה שלה למה לעזאזל אנחנו לא יכולים לדאוג לה קצת ולשמור על אוויר נקי."
"רוח רפאים…" אני אומר כמו לילדה בת שלוש.
"כן! ואל תדבר אליי כמו אל משוגעת. יש פה רוח רפאים שאולי נרצחה או התאבדה בחדר הזה והיא רוצה אוויר נקי. מה פה לא ברור?"
"אז אם את רוצה שאגיד לך מה איתי, אני הולך קודם למרפסת לעשן סיגריה."
"לך…" היא אומרת.
"בואי איתי. נעשן… אעשה לך סיפתח."
"יש לי ניקורט אם יתחשק."
"באמת…" אני מלגלג. "את יודעת שאת פשוט מתה למצוץ משהו."
"לך תעשן! מטומטם…"
אני מחייך חיוך שיכורים של קריז ופוסע למרפסת לסיגריה המיוחלת. כשאני חוזר אני מוצא אור כבוי בחדר. אני מדליק את האור.
"רוח הרפאים אוהבת חושך?" אני שואל בלגלוג.
"כשאני לבד אני אוהבת חושך." היא אומרת, לועסת איזה מסטיק, בוודאי ניקורט.
"אבל את לא לבד." אני אומר. "יש פה רוח רפאים, לא? את חושבת שהיא רואה אותנו כשאנחנו מזדיינים?"
"על הזין שלי." היא אומרת.
"לא הבחנתי שיש לך זין." אני אומר.
"אז על הכוס שלי." היא אומרת, מכבה את תיסלם ושמה רדיו. אני לא מזהה את השיר. "מה איתך?"
"אז ככה מותק…"
"אל תקרא לי מותק."
"בסדר סוכריה שלי. לקראת הלילה הזה השמיים היו אדומים. הספריות הציבוריות היו חשוכות ושוממות…"
"למה?" היא שואלת בחיוך מתגרה. "יש 'חשוכות' ולא 'שוממות'?"
"סתמי ת'פה. אספלט מגרשי הכדורסל בבתי הספר היה מואר באור החיוור של הירח, משהו כמו חלב מקולקל. החתולים שוטטו ללא פחד. אני ירדתי בסערה במדרגות ביתי ותפיחה עדינה תחת מעילי הארוך. נבלעתי במהירות בתוך פיאט שחורה, הדלקתי אורות, ויצאתי אל הלילה. בבתים סביבי נערה בהתה בתקרה כשמוסיקה שקטה עם קריין מלחש רטטה סביבה. אדם זקן הביט באשתו הישנה, היא הייתה פעם יפיפייה. איזה בחור חיפש בעצבים מטאל בטלוויזיה כדי להוריד את העצבים כי החברה שלו עשתה לו הצגות היום והוא חשב שהיה סלחני מידי עד עתה…"
"קח אוויר."
"ששש… פשושית."
"אמא שלך."
"אנשים עמלים שקעו בשינה נטולת חלומות ואדם מזוקן ניסה לעבוד על איזה ספר. מין ורצח מוכר טוב. הפיאט הקטנה חתכה רמזורים כשאני הדהרתי אותה לפאתי ירושלים. הרבה דברים לא משנים עכשיו סביב הפיאט שלי, אלוהים וויתר עלייה מזמן, אבל הירח האיר רק לה. הנער מה שמו…"
"מה שמו?"
"אמרתי לך: 'מה שמו'. התפרקד עירום על המיטה וסחט את הזין הרוטט והרטוב שלו…"
"איכס!"
"…כשהמכונית נעצרה ליד הבית שמולו. הנער הסיט ת'ווילון והביט החוצה. הוא ראה אותי יוצא מהמכונית בטריקת דלת ועולה במדרגות החלקלקות חלקלקות מאוד אל הבית שמולו. הנער חשב שאני נראה כמו מישהו שיש לו דברים דחופים מאוד לעשות. את פתחת את הדלת ומה שמו הנער הספיק לראות את תווי גופך תחת חלוק שינה חום-אדמדם…"
"אני לא לובשת חלוקי שינה."
"…לפני שאני הדפתי אותך וסגרתי אחרייך את הדלת. הנער מה שמו חזר למיטה אותה החליף בנערה מכיתתו."
"מה. הוא זיין את המיטה?"
"כן. לפחות ניסה… מה את עושה?"
"מעשנת."
"מה עם הרוח?"
"היא כבר ישנה… תעשן, מיכה. תעשן. קח ת'סוטול ותנסה ללקט מוזות מהאוויר."
מישהו ברדיו ביקש ממישהי לא לדבר על אריק. אני עישנתי ועישנתי. זחיחות דעת מטומטמת השתלטה עליי. עכשיו אני רגוע כמו חילזון. 21:50 אצלי בשעון. לא בא לי לישון הלילה, אבל אולי העייפות תתפוס אותי.
האדם במעיל: "נמאס לי להחזיק מעמד. אנחנו מתקפלים."
האישה: "מה?!"
האדם במעיל: "אנחנו הולכים לעולם שמעבר. החבר שלי פה יעזור לנו."
האיש משך רובה צייד מתחת למעילו. הפוקוס התחדד במהירות סביב דמותו המטורפת. מלאך מוות במעיל שחור. היא פסעה באינסטינקט פחד צעד אחורה. "אני אוהב אותך." אמר, טוען במהירות ומכוון את לוע הרובה אלייה. "אני יגיע מייד אחרייך."
"אבל אני רוצה לשכב קודם. לשכב איתך. אולי שם אי-אפשר."
הוא הביט בה רגע עם בת צחוק. "הסקס שם הרבה יותר טוב. למה לך?"
"אבל זה בטח לא אותו דבר. פעם אחרונה פה."
הכתלים נעו סביבה והיא ניסתה למצוא את המילים והמשמעויות שהן מסמלות. מתח של מיליוני ואט ירד מהקירות סביבה כשהוא אמר: "בסדר." היא פנתה לכיוון המיטה, מנסה למצוא דרך לנטרל אותו, כשבחלון הגדול שמעל למצעים הרכים ראתה ווילון מוסט בבית ממול ואור עז ששטף ממנו אל הרחוב. מה שמו הנער עמד שם עירום ועם זיקפה מבהיקה בנוזלים.
"עיזבי." שמעה את האיש מאחורייה, הסתובבה וראתה אותו מתיק מבטו מהשכן העירום, והקנה הורם מול פנייה ושאב את פרצופה אחורה אל תוך השימשה.
במושב קטן בפאתי ירושלים רעמו שתי יריות. שתי גופות הובלו לחדרי קירור ונער מה שמו העירום שהתכרבל כעובר במיטתו בעיניים מזוגגות, נלקח להסתכלות. האורות בבתים נדלקו שם ולא כבו עד זריחת השמש. הירח כיוון את אלומתו לנקודה אחרת על פני הגלובוס והסופר המזוקן קיפל את מכונת הכתיבה והלך לישון.
רוח הרפאים: "באתי אלייה מתוך ההמון, ובלי רובה צייד. ציפיתי למישהי שתשכב על פנייה. מצאתי אותה שם, אבל לא היו בה חרטות. ביקשתי ממנה שתחבק אותי. אמרתי לה: 'יקירתי, אל תשטי בי.' אבל היא התעלמה ממני ואמרה לי: 'אתה מת, ולעולם לא תצליח לחיות באמת.' אז התווכחנו כל הלילה כמו עוד הרבה לילות קודם, ואמרתי: 'כל מה שתצליחי לתת לי, לא יספיק.' ואז היא הצביעה עליי כשאני על ברכיי ואמרה: 'אל תנסה לנצל אותי, או אולי קצת לסרב לי, גם אם תזכה בי או תאבד אותי, זה מוות, ולשם כך קיים החושך.' אמרתי לה: 'יקירתי, אני חושש שאת מזדקנת. הכוכבים אוכלים את תודעתך והרוח מקררת את גופך.' 'אם נבכה עכשיו,' היא אמרה. 'זו רק תהיה התעלמות מהבעיה.' אז הלכתי לטייל מוקדם בבוקר, בוקר מתוק. ואז שמעתי אותה צורחת מהחלון: 'זכית בי, אהובי!' זו הגירסה שלי"