מלי פרק שני

2
אני שומע שירי רוק מחורבנים אליי אל אלוהים ואל השטן בכבודו ובעצמו. שטן מזדיין… פינת חדר חרבה עם טפטים קרועים ושרצי נמלים בכל מקום. לא מנקים פה כי אין כוח. החיים לקחו את הכוח ואת הלב. נשאר רק רדיו FM מזמזם.
ויש מלי. בחיי. שורצת כמו פרה לא כל כך שמנה על מיטה סטורה ביום חמסין מהביל כשאין כלום באוויר ובראש מלבד חום ושממה מאופק האלוהים לאופק השטן. שטן מזדיין… מה נשאר לי פה? למה אני בפינת החדר כשיש מאוורר תיקרה מסתובב שלא עושה כלום מלבד להזיז את החום ממקום למקום? כי אני חסר מנוח. חסר לי קסם. כי חסרה לי סיבה טובה לחיות. איפה השדים בראשי דווקא כשצריך אותם?
רדיו FM. מה תיתן לי עכשיו? כי אני בהמתנה למשהו שיקרה פה. קצת קסם לא הרג אף אחד. רק אחייה את הנפש, נתן סיבה לחיות. גם אם סיבה עלובה וחסרת רחמים.

"חום מזדיין!!!" צורחת מלי וקמה בעצבים מהמיטה. "ואתה. הפכת לפסל? אין לך בשורות טובות וקצת חלומות לפזר את השממון?"
"לא, מלי יקירתי. ואני לא פסל. אני דחליל. ראשי ממולא קש ועיניי הם כפתורים. אני נועדתי להפחיד את השדים שהם ציפורים אבל גם אם הם ינחתו על ראשי לא אוכל לעשות דבר."
"טוב, מיכה יקירי. אני הולכת. אם תראה אותי פחות משלוש שעות אחרי שאלך תבקש שיאשפזו אותך בבית משוגעים, כי זו לא תהיה אני אלא הזיה. אל תאכל ממתקים ואל תעשה ביד. ה-FM משגע אותך. תנסה לשמוע במונו במקום בסטריאו. החום בחדר עומד. החום בחוץ זורם. שלום לך וגם להתראות."
"את הולכת בפיג'מה?" (מכנסיים קצרים וחולצת שורט לבנה ענקית חושפת כתפיים ושום חזייה מתחת. נעלי אצבע עשויים קלקר בצבע ירוק מבחיל.)
"אני עוד במצב טוב. יש כאלה שהולכים עירומים."
"לאן?"
"לים."
כבדות שכזאת. יקירתי מוותרת עליי. "את משאירה אותי פה? קחי אותי. אני שלך. את לא רואה?"
"קוראים לך מיכה?"
"כן…"
"אז זהו. אתה נשאר פה. איפה שיש מיכה אין שמחה. איפה שיש מיכה אין ברכה. מלי זה חיים ומיכה זה מוות. אתה צובע הכל בצבעים אפלים פסיכדליים. צבעים של… שיגעון! אז תן לי מנוחה ממך ותשאר פה. תראה איזה יופי מסתובב המאוורר? תסתכל עליו. אולי זה יעסיק אותך."
"לכי תזדייני."
"איתך בערב. אז תתאזר בסבלנות."
היא דוחפת שטרות כסף לכיס וחובשת משקפי שמש. (עלים מאורכים ושחורים.) לוקחת תיק בד מרושל ושמה בו מגבת חוף, קרם שיזוף, נייר טואלט וטמפונים, ואומרת לי ביי.
"קחי אותי איתך!"
"תישאר פה, זבל." ונעלמת.
לא אתן! לא אתן! אתן… לא! לא אתן! אתן… אתן… חרא! מה פתאום!
אני לוקח משקפי שמש ויוצא אחריה. [תנעל את הדלת!] נועל את הדלת ודוהר במדרגות. ברחוב רואה אותה נעלמת בפינה. (את כזאת יפה… גם אני יפה.) חוש בילוש. סרטים אפלים. טרנטינו והיצ'קוק. עוקב אחריה מרחוב לרחוב. צעדיה רחבים נמרצים מהירים. אל הים את הולכת? גם אני! גם אני בן אדם! גם אותי יצר אלוהים! אלוהים אוהב גם אותי!

ים גדול נפתח מאחורי בית מלון מהחוף עד גן עדן. כבר מלי הוזה על מגבת רחצה. גלי ציאניד מלקקים את החוף. מלחמת עולם מתרחשת בתוך הים ואני לא שמעתי… למה לא מספרים לי שום דבר? אני מסתכל עלייה. היא לא רואה אותי. כתמי שמש על משקפי השמש שלה.
(אני פה! גם אני קיים!)
ואני רץ אל הים בבגדיי ובנעליי. חותך שחקני מטקה. הורס ארמון שבנה בחול ילד בן שלוש. אני רוצה לחיות! בני זונות חסרי נשמה… גם אני כאן! לתוך הים כמו שיטפון. גלי ארס מתחילים לעלות מכרס המים וגובהים עד שהם מכסים את השמש. מגדלים של מים בצורת גורדי שחקים משפריצים מתוך ים לתוך שמיים. מים במים… כאב בכאב…
אנשי החוף מביטים במחזה ביראה. מלי מסירה את משקפי השמש ומביטה בי. רציתם מלחמת עולם בתוך המים? בבקשה. כמה שרק תרצו.
ובתוך מגדלי המים. בתוך הצבעים. בתוך דם לבן וקצפתי. אני שומע את מלי צורחת אליי: (את יכולה ללחוש.) "אמרתי לך לא לבוא! תראה מה עשית! אתה לא שייך לפה! אתה הרי מיכה! אתה לא יודע שאתה מיכה?!"
בדיוק ככה, מלי יקירתי. לכן אני כופה את עצמי.