מלי פרק שלישי

3
צהריים שרבי. מאוורר דלוק. מוטלים אני מיכה אחד ומלי אחת על כתפו של הזמן כמו מסוממים מאופיום. מה יביא לנו הזמן מארצות רחוקות? אולי קצת תקווה למשהו שיבוא. אולי כלום. רציתי פעם לאהוב אותה? ובכן, עכשיו אני אוהב. רציתי פעם לנשק אותה וכבר נישקתי. רציתי פעם לשכב איתה וכבר שכבתי. רציתי, כמה שרציתי, לטעום מבוהן כף רגלה הימנית. ועשיתי. טעמתי. שבעתי. מה עכשיו?
היא זוממת ללכת לים. אני יודע. אני יכול לנחש. אבל לא מלי קיבלה את החריצות בתור אצל אלוהים. את זה קיבל מישהו אחר. לא אני. לא היא. אז היא מסתכלת במאוורר ומלקקת את שפתיה. למה היא מלקקת את שפתיה? היא רוצה מין? אז גם אני מלקק את שפתיי ומחכה. כבר התחברנו. כבר אהבנו. למה לכאוב בניחושים מה הן כוונותיה?
אז הזמן עובר. ולפתע היא מזדקפת ומתמתחת. ואז היא ניגשת אליי. מביטה בי מביט בנמלים. הם קיבלו חריצות מאלוהים. הם עמדו בראש התור. היא מניחה יד על ירכי. אני מניח יד על ידה. ואז היא פותחת במילים:
"מה יהיה איתנו, מיכה?"
"למה את מתכוונת?"
"אין לנו מטרה להשיג. אולי נמצא עבודה בה נעבוד ביחד? מה אתה אומר?"
"רעיון טוב." אני אומר. "אולי אנו נהיה כלור במי הבריכות. אולי נהיה מכסים של אשל. או אולי… אני יודע! נהיה הרעם שבא אחרי הברק. עבודה רק בחורף ורייטינג של מאה אחוז!"
"אוי לא." היא ממלמלת. "מיכה מספר בדיחות. אז בוא אני אספר לך בדיחה רצינית כמו התקף לב. אני רוצה שנזדיין מול מצלמת וידיאו ונפיץ את הסרט בחנויות הסקס. זה מה שאני רוצה. עכשיו תצחק."
רחמים של חולשה. זו ההרגשה. ממש פה. עולה מהלב ומתפשטת סביב הגרון. משתקת את הראש. מישהו, חברים ושכנים, ממש חושב לרגע ש-מלי שלי צוחקת? אז טעיתם. כי אם זו הייתה בדיחה הייתי צוחק, או לפחות מגחך מתוך נימוס. אבל היא מביטה בי ברצינות תהומית. ולא, חברים ושכנים, אין שום שעשוע בעיניה.
למה התחושה הזו שמשתקת כל מחשבה טובה? כי היא רוצה לעשות כל מה שאני רציתי ולא העזתי לעשות. להזדיין מול אלפי צופים שצופים באורות מעומעמים בביתם מול מסך הטלוויזיה בזיון שלי ומפנטזים על מלי שלי. מקנאים בי. כועסים עליי. אני זה שייתן והיא זו שתיקח. אני זה שאכבוש והיא זו שתיפול מול הרי חרמנותי הכחולים.
"מותק…" אני חורק. "למה?"
"למה לא?" היא אומרת. "גם כך אנו עושים זאת. לפחות נעשה מזה כסף ונהיה במחשבותינו מושא תשוקה לאנשים שרוצים לראות קצת יופי."
"את תהיי מושא תשוקה. לא אני."
חיוך מלגלג עולה על שפתיה. "אתה חי בתקופת האבן? גם בנות רואות סרטים כחולים. ולא בגלל החתיכות. בגלל החתיכים. ואתה, יקירי, חתיך לא נורמאלי."
"בנות שאני לא מכיר ולא אראה לעולם יסתכלו על הזין שלי? כשהוא זקוף?"
"זה לא מה שרצית תמיד?"
"כן…"
"אז מותק, תביא ת'מצלמה."
הוצאתי את מצלמת הוידיאו והטענתי בה קסטה. אבל היא… למה במקום להתפשט היא מתלבשת?
"מה את עושה?"
"נצלם את זה בים."
"נצלם את זה איפה?"
"בים, יקירי. עם הגלים, השמש, אופק השמיים, ילדים בני שלוש שבונים בכלי פלסטיק ארמונות בחול. שחקני המטקות. שלוליות המיץ. בדלי הסיגריות. שם, בפתח גנו של האלוהים, אני ואתה נעשה אהבה מול המצלמה כמו שאלוהים רצה, כמו שאלוהים התכוון."
"השתגעת על כל הראש!"
"שנינו יודעים שאני יותר שפויה ממך."
סידרנו ציוד ויצאנו אל הים. צעדיה נמרצים ואני מדדה אחריה כמו כלב ים. מעבר לפינת בית מלון (זה תמיד בית מלון.) נתגלה לפנינו הים. אבל יותר חשוב, החוף. ובחוף יש אנשים. והרבה. כשהלכנו בין האנשים אל קו המים הסתכלתי בכל האנשים שיקבלו עוד מעט את הצגת חייהם. היא הציבה את המצלמה בזווית ואני שרטטתי אליפסה גדולה על החוף. ילד קרב אליי והביט בי בתימהון בעודי משרטט את הקו התוחם.
"אתם בונים פה ארמון בחול?" הוא שאל בתמימות.
"כן… ארמון…" מלמלתי.
"ואפשר להצטלם עם הארמון כשתגמרו לצלם את עצמכם בונים אותו?"
"כן… בוודאי…"
"יופי."
מלי קראה אליי: "אתה מוכן?"
"את מוכנה?" קיוויתי שהיא תגיד כן. קיוויתי שהיא תגיד לא.
"אני כן."
"אז גם אני."
היא הדליקה את המצלמה והתחלנו להתפשט.
עיניו של הילד הפכו עמוקות כמו נצח השמיים כשהתפשטנו מול עיניו. אנשים הסתכלו עלינו בתימהון. מישהו שאל אם העירייה משלמת לנו. כשהתחלנו לעשות אהבה והזין שלי עמד כמו תורן מול מאות איש ואישה, הצטופפו האנשים סביב הקו בחול.
אז נישקתי את כף רגלה ומישהי התמוגגה. אז היא חפנה באצבעותיה את האשכים שלי ומישהו התמוגג. אז איזה זבוב טרדן התעקש כל הזמן לנחות על אפי כשאני מגרש אותו שוב ושוב. והאדרנלין מכה בראש בטירוף. יותר טוב מכל רכבת שדים. יותר טוב מכל רכבת הרים. אז רמסתי את הזבוב כשהוא נחת על החוף. אז אני לא נשמע נלהב. למה? כי – השוטרים הגיעו. היינו באמצע אקט מיני מפרך כשהם באו מבין הקהל ואחזו בכתפי. "בוא אתנו." אמר לי אחד. ובעוד מלי מעיפה מבטים אל המצלמה שתיעדה את הכל היא צעקה עירומה: "מה איתי? תעצרו גם אותי!"
"זה הוא!" צעקה אישה אחת. "פושע!"
"מה קורה כאן?" צעקה מלי. "ברור שזה הוא. הוא עירום. וגם אני. למה לא עוצרים גם אותי?"
"את לא הרגת את הזבוב." אמר השוטר.