מלי פרק שישי

6
זה לילה שכולו שממון. אחרי חצות, לפני שמש. מלי יושבת במיטה בתוך הצלילים העצובים מהרדיו, ומעשנת בשרשרת. היא שרועה לאורך המיטה, נשענת על כר דק אחד, המאפרה המפויחת על בטנה. היא לבושה מכנסיים וחולצה קצרים. רגליה יחפות. גלגל"צ עושה לנו את הלילה.
"מיכה." היא אומרת. "ספר לי מה איתך."
אני מנסה בימים אלה להיגמל מהסיגריות. אבל אני חייב שאיפה אחת. אני לא רוצה לנתק את מלי מהאווירה הכבדה שהיא כיסתה בה את עצמה, בה היא מרגישה נוח, ולכן לא מבקש שאיפה מהסיגריה שלה. במקום זה אני מדליק סיגריה חדשה ולוקח שאכטה. אבל אחריה באה עוד שאיפה, וכבר אני יודע שאגמור את הסיגריה עד לפילטר. לא נורא.
"לפני יומיים השתחררתי מבית סוהר בו עבדתי כמעט חינם בעבודות פרך." אני פותח.
"למה כמעט." היא שואלת. "מה קיבלת?"
"קיבלתי שש מאות שקלים, וקצת עודף. אבל זה כמובן פרט שולי. התשלום האמיתי בו זכיתי היה חישול רוחי מפני פגעי החיים. אני אדם חזק יותר עכשיו, מלי. יש לי צלקות, אבל הן רק מקשות את העור."
"כמה זמן היית בבית הסוהר?" היא שואלת, ושואפת מהסיגריה.
"תשע שנים." אני עונה בלי למצמץ.
"אז לאן מועדות פנייך?" היא שואלת. "חיים חדשים? לנקות את זוהמת העבר ולהתחיל להיות סוף סוף מאושר?"
"זה לא קל, מלי." אני אומר. "הסורגים והיסורים שסבבו אותי נכנסו כבר לתוך עורי, לתוך גולגלתי, לתוך מוחי. אני כבר לא אותו אדם שהיה כשנכנס לכלא. אני חשדן. אני אנוכי. אני מרגיש שמשהו שהיה נקי צח ושלם באותה הילה שאפפה את הקיום של בני האדם, נסדק. משהו נראה לי לא דופק נכון. אני כבר לא תמים לחשוב שאלוהים הוא כולו הילה שכולה תכלת. אלוהים הפך בעיניי לאב שמשאיר את בנו הצעיר באמצע הג'ונגל בלי שום ציוד, רחוק מכל עיר ישוב, ומניח לילדו לשבור את הראש הגוף והלב לבדו במטרה לצאת משם. השתחררתי מבית הסוהר בהרגשה שלאלוהים לא באמת אכפת מאתנו. אני אומר לך, מלי, זו תחושה איומה. בלי שרציתי בכך, קברתי את תמימותי בלי תפילה ובלי תחינה. לגופת תמימותי אין מצבה וסימן. אני אצטרך לחפור על פני חצי שדה כדי לנסות למצוא את הגופה. אם בכלל יבוא יום שבו ארגיש שאני זקוק לה."
"אתה יודע…" היא אמרה. "ראיתי אדם שהגיע לבורא עולם בגיל מופלג ולאחר ייסורי חיים רבים. הוא הגיע לפני בוראו, הוא האלוהים, והתלונן על החיים הקשים שאלוהים נתן לו. אז לקח אותו אלוהים לחופי ים החיים והראה לו את עקבות דרכו בחול. אך בחול היו עקבות של שתי זוגות רגליים. האיש שאל מי הוא זה שליוו אותו תמיד בדרכו בלי שידע על כך.
"אלוהים אמר: 'אלה עקבות רגליי. אני ליוויתי אותך בדרך חייך.'
"לרגע התמלא האיש אהבה גדולה כלפי אלוהים שבכל זאת, כך התברר, ליוו אותו בחייו. אבל אז שם לב האיש שבחלקים מהדרך ישנם עקבות של זוג רגליים יחיד.
"'ראה!' הטיח האיש בפניו של אלוהים. 'פה הלכתי לבד, ואני מבחין שהיה זה ברגעיי הקשים ביותר. ואתה, דווקא אז לא ליווית אותי בדרכי.'
"אלוהים שתק רגע, ואז אמר: 'אלו לא עקבות רגלייך. אלו עקבות רגליי כשנשאתי אותך בזרועותיי.'"
הבטתי במלי רגע, ושאפתי מהסיגריה. "זה סיפור מדהים." אמרתי לה.
"זה לא סיפור דמיוני." היא אמרה. "זה קורה כל יום."
"ואני" המשכתי "נושא תעודת זהות שבה רשום עברי בבית הסוהר, הוסיפו לי, בין שאר הסעיפים בתעודה, סעיף אופי. שם רשום: אדם מסוכן."
"אני צריכה לפחד ממך?" שאלה מלי. היא כבתה את הסיגריה שלה והדליקה חדשה.
"כדאי לך." אמרתי. שואף שאיפה אחרונה עד לפילטר, ומועך במאפרה.
"אני נכנס לאחת הערים הקטנות שנקרות בדרכי. אני עייף, רעב, ומלוכלך מאבק הדרכים. אנשים עוקבים אחריי במבטיהם בלי לומר מילה. בפינת רחוב אני רואה פונדק. על מדרגות הפונדק יושב שיכור ומבטו קפוא. שלושה נערים שגילם סביב 17 מעשנים לידו ומציקים לו. הם מתגרים בו במילים ונושפים בפניו עשן סיגריות. אך הוא לא מגיב אליהם. אני נכנס לפונדק ורואה את בעל הפונדק שוקד על תבשיל מהביל מלא שעועית ובשר. בין שאר האנשים הבודדים שפזורים בפונדק, בעיקר כדי לשתות בירה ולקרוא עיתון הרחק מנשותיהם, יושבים קבוצה של שישה מגדלי בקר שחזרו עייפים, רעבים, אך מרוצים ועליזים, מצייד בקר מוצלח. הם מחליפים אותם חוויות בקולות רמים. כל אחד מספר כיצד ראה הוא בעיניו את המצב שעל הפרק. אני פונה לבעל הבית ומבקש אוכל ומקום לישון.
"'בוודאי.' הוא אומר בלי להביט בי. 'בשביל זה המקום קיים.' אבל אז הוא מרים את עיניו אליי ורואה אותי בבגדיי הבלואים. 'יש כסף?' הוא שואל. 'בוודאי.' אני עונה. 'יש תעודת זהות?' הוא שואל. ואני כל כך עייף רעב וסהרורי, שבלי לחשוב שולף את תעודת הזהות שלי ומראה לו. הוא מעיין בתעודה בכובד ראש, מודד אותי רגע בעיניו, ואז אומר: 'זה לא מקום בשבילך.' ומניח את התעודה לפניי על השולחן. 'למה?' אני מקשה. 'יש כסף. רוצה שאשלם מראש?' 'אין מזון מיותר.' הוא אומר. 'ומה זה?' אני מצביע על הסירים הגדולים המתבשלים באש. 'זה בשביל מגדלי הבקר.' הוא אומר. 'הם שילמו מראש.' 'אז מקום לישון.' אני מבקש. 'אין חדרים פנויים.' הוא אומר. 'אישן באסם.' אני אומר. 'הסוסים שם. לך, זר. אתה לא רצוי כאן.'"
מלי מנצלת את ההפוגה. "למה אתה לא מעשן?" היא שואלת. "אני משתדל לעשן כמה ש-פחות." אני עונה. "התרגלתי לגופי מוחי ואופיי, אני רוצה להישאר בגלגול הזה כמה שיותר זמן."
פתאום לא בא לי לדבר זמן מה. מלי מביטה בי בעניין, ומשרואה אותי שותק, מתכנסת לתוך עצמה. אני מאזין למוסיקה, ומדליק סיגריה. זה זמן חירום. השיר "אישה באדום." מתנגן. שוב שורה השיממון בין כותלי חדרנו. אבל לי כבר לא אכפת. הסיגריה מתחלפת בשנייה, וזו בשלישית. וברדיו אומרים לי שבכל קיץ קורה דבר מה. מלי מגרדת כף רגל יחפה אחת בכף רגל שנייה. אני יודע שאנחנו נישאר ערים כל הלילה. זה לא מצב נורמאלי בשביל שאר האנשים, אבל זה בהחלט נורמאלי אצלנו.
אני רוצה לומר למלי שבעצם אהבתי אותה עוד לפני שהכרתי אותה. זה כאילו מיום לידתנו נולדנו כעצים נפרדים, אבל עם שורשים משותפים שיונקים למען שנינו מים מהאדמה. ובעצם אנחנו ילידי כוכב לכת אחד ויחיד שבו נולדנו רק שנינו. ועכשיו, כשאנחנו על כדור הארץ, ברית דמים כרותה בינינו. בחלומותיי אני מת לאט לאט. כשאני מתעורר אני חש "תהילת בוקר." לא רציתי לפגוע באף אחד, אבל זה קרה. ומעת לעת פרק בחיי הופך רקוב. ואז אני פותח פרק חדש, ואומר לפרק הישן: "שלום, ולא להתראות." כל הזמן להמשיך לנוע קדימה כדי לא להחליד. מי שמסתכל תדיר אחורה, הופך לנציב מלח. כאשת לוט.
למלי לא נמאס לעשן. העשן מכסה את כל החדר. אני מרגיש שמשהו במוח שלי מתחיל לקרטע. זה קורה לי לפעמים, אבל תוך דקות זה מסתדר. וכדי לא לסבול בדקות אלו תחת מבטיה של מלי, אין ברירה: לצאת מהחדר לעשן סיגריה רביעית, ולתפוס מעט מוזה.
כשאני חוזר לחדר לאחר הסיגריה אני מוצא את מלי יותר ערנית. היא מעלעלת באיזה שבועון ומאזינה למוסיקה תוך כדי. בין אצבעותיה העדינות, אבל החזקות, אין סיגריה. משהו נפתח בה.
"מה יהיה?" אני שואל אותה.
"צעד צעד." היא עונה כלאחר יד. "אבל תספר לי." היא מרצינה ומישירה אליי מבט. "מה איתך?"
"אני? לא קיבלו אותי בפונדק בגלל שאני אסיר לשעבר ו'אדם מסוכן.' אני כבר לא חוטף זעם ושנאה, אלא כבר שואב זעם ושנאה ממצברים שכבר קיימים אצלי. אני מסתובב ברחובות ומחפש מקום אחר. אין לי הרבה תקווה. ילדים קטנים, סביב גיל שבע, מתגרים בי. אני נוהם לעברם בכעס, והם בורחים בבכי כעדת תרנגולות מבוהלות. אני מוצא פונדק אחר ושוב מבקש חדר ומזון. בעל הפונדק מכין לי סיר על האש, אבל אז מגיע אדם שהיה בפונדק הקודם ולוחש על אוזנו של האיש. זה מחזיר את הסיר לארון, ומגרשני מיד. אני חוזר לשוטט ברחובות. שותה מעט מים ממזרקה בכיכר. אני מוצא בקתה גמדית ונכנס לישון בה, אך אז מגיע כלב גדול ושחור ומגרשני. אני מבין שזו מלונה. לכלב יש בה מקום, לי לא. לבסוף אני מגיע לכיכר קטנה ומתרווח על ספסל אבן. אחרי שישנתי תשע שנים על קורות עץ חשוף, אבן זה לא נורא. מגיעה אישה זקנה שמדברת איתי ברחמים. היא משתוממת כיצד לא קיבלו אותי באף פונדק. היא אומרת שהעננים מתחילים לכסות את השמיים, וחושך יורד. לא כדאי שאשאר ברחוב. אני עונה לה בכעס שאין לי לאן ללכת. היא לא נעלבת מתוקפנותי ומצביעה על בית סמוך. 'לשם הלכת?' שאלה. 'לא.' עניתי. 'אני יודעת.' היא אמרה. 'זו הייתה שאלה רטורית. כי אם היית הולך לשם, ברגע זה קיבתך הייתה מלאה, היה לך חם, ומיטה מוצעת הייתה מחכה לך.' 'בטח.' אמרתי בזלזול, ופסעתי לעבר הבית רק כדי להוכיח לעצמי שהיא טועה."
הרדיו שואל אם אני יכול להרגיש קצת אהבה. אני לא עונה לרדיו, אני לא עונה לעצמי.