מלי פרק ראשון

1
בפינת החדר יש בקבוק קוניאק חתום. יש כרית למרגלות המיטה ושטיח עם ציידים צדים תלוי על הקיר. על המיטה מונחת מלי מכוסה בגדי חול קלים והרדיו מזמזם. אני שותה בירה בפינת החדר. פינת החדר שייכת רק לי. זהו מקומי. כך היה מבריאת העולם. טיח מתקלף מול פניי ונמלה חורקת לשון בניסיון לחטוף פירור לחם שמי יודע מי פורר אותו פה. עיניה של מלי. כל היקום. כל הכוכבים. ויש שביתה ביקום ובוודאי שבתוך ראשי ובתוך ראשה של מלי. יש צללים על הקיר מ-המאוורר המסתובב. קיץ.
מלי קמה מהמיטה. בכאב היא קמה. מתנערת מחוסר התכלית. לאט היא פושטת את המכנסיים הדקות מעל כפות רגליה היחפות. במקומו היא מעלה על עצמה ג'ינס עם כפתורים במקום רוכסן. היא סוגרת את הכפתורים, מוותרת על החגורה, ופושטת את חולצתה הקצרה. שני כדורי שדייה נחשפים לרגע לפני שהיא שמה עליהם את החזייה. "את לא צריכה חזייה." אני אומר כמעט לעצמי. היא מביטה בי רגע ופושטת את החזייה. כדורי שדייה. ואז היא לובשת חולצה לבנה וקיצית. פטמותיה זקורות דרך הבד.
"אני הולכת כת כת…" היא אומרת לי. "תחכה לי לי לי…" היא אומרת.
"אני אחכה." אני אומר. "כי מלי יקירתי, מה עוד יש לי לעשות?"
"אין לך שום דבר אחר לעשות, מיכה יקירי. רק תשמור על מחשבות חיוביות ותפסיק לעקוב אחרי נמלים. הן מסתדרות טוב מאוד בלעדייך."
"תשתדלי לחזור שפויה." אני אומר.
"אשתדל." היא עונה.
היא נועלת נעלי סניקרס בלי גרביים ודוחפת כמה שטרות כסף לכיס.
"אתה יודע שאתה לא צריך לדאוג." היא אומרת לי. "אם נשתגע שנינו, זה יקרה בלאו הכי."
"המציאות תשמור עליי." עניתי.
"כן." אמרה. "המציאות הנוזלת. עלייה אתה סומך…"
"על מה עוד אני יכול לסמוך?"
"עליי, מותק. במים ובאש."
והיא מדביקה לי נשיקה והולכת.
לאן היא הולכת? היא לא תגיד לי. בדיוק בשביל זה ראיתי סרטי ריגול. קצת אווירה של סרט אפל וקורטוב רומנטיקה עדינה, וכבר אני יוצא אחריה. ג'יימס בונד מדבר אליי דרך אוזניה באוזן ימין. באוזן שמאל מזמזם כל העולם. מחוץ לבניין היא נעלמת לרגע בקרן רחוב. כמה צעדים מהירים עם נשימה של שנים בעישון סיגריות, והיא שוב בטווח עין. לאן הולכת יקירתי?
שמש גדולה על עיר שרויה בהזיות. ילדים משחקים סטנגה. צעדיה מהירים וקשה לי לשמור על מרחק סביר ממנה. אני הולך ומתרחק. השמש תופסת אותי חזק בצבת עקרב נחרך אל האש. ראשי מתחמם. וכבר אני אובד בסהרוריות משלי. צללים כבדים מעלים עשן כחול. הזיות על בירה קרה שהזנחתי בבית. אני לא מצליח לשחזר את תווי העיר כדי שאדע היכן אני ביחס לבית. תמיד אפשר לתפוס מונית בחזרה ולשלם כשהגיע. ומעבר לבית מלון נפתח אליי לפתע כשאני לא מוכן, הים. גדול וכחול. ענק ושלוו. ים של שלווה בשולי עיר עליה מתרוצצים מאות אלפי רגליים. ומלי בדרכה אל הים. גלים עצלים אל חול צהוב עתיק. זה רק אני והמתוקה שלי. זה מה שגורם לי ליפול אל היכלו של האלוהים. אובד, ונולד מחדש בעיניה של מלי. על חוף ים, מתרחקת מקהל הפיקניקים והמחבטים, היא משתרעת על החול, שמה ידיים למראשותיה, מורידה את משקפי השמש על עיניה, ושוקעת לעולם שלה שבו אין איש מלבדה.
דרך עיניה אני בא אליה. משתרע לצידה על החול. היא לא רואה אותי. קרני השמש נשברות בעדשות משקפי השמש הכהים, כאילו הכתימה השמש את זגוגיות משקפי השמש שלה. בנאדם צעיר עומד מול הים ורץ אליו אחוז תשוקה להתנקות ממשהו בנפשו. שמיים גדולים כחולים אינסופיים ושמש בצהריי יום שרב ששולטת על הכל.
לחכי בלשונך את לשוני לפני שניוולד שוב.
מול עיניי נפתחת השמש כמו פרח צהוב וזורקת סילונים של אש אל הים והחוף. מלי שותה שתן נקי של מלאכים בצורת מים מינרלים. על המים עומד פוסידון אל הים ומתלונן שבזמן האחרון לא טבע אצלו אף אחד. מאות אלפי סירות נייר שקופלו ממחברת שטות על המים ביני לבין אלוהים. בתוך כל סירה יש מכתב לאהוב או לאהובה רחוקה. רציתי שיהיה טוב. רציתי שכשאני אמות אוכל להגיד: אני מבין סבל, אבל היו לי חיים מאושרים.
מלי מביטה הצידה ורואה אותי. העדשות הכהות זורקות את קרני השמש ממנה אליי. כמו שאני זורק את לבי ממני אליה. לו רק הייתי יכול.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת מופתעת, ואז מורידה את משקפי השמש כאילו לראות אותי יותר ברור.
הבירה לקחה אותי אליך. החום. הים. השמש הזו, החמה תמיד. רק שבחורף היא רחוקה כל כך. ועכשיו קרובה ומשפדת אש כמו צמר פלדה מלובן.
"רציתי לדעת לאן את הולכת. לא רצית ללכת לים איתי?"
"רציתי להיות לבד."
"רוצה שאלך?"
"לא. גם אם תלך, בראש שלי תישאר פה. מאוחר מידי."
הסתכלתי לאופק. "מה את אומרת על כל סירות הנייר האלה?"
"איזה סירות?"
אלה שאני רואה ולא איש מלבדי.
מה יקרה לו יירד עכשיו גשם? לראות גשם יורד על הים, מים אל מים, גומות קטנות על המים. להיות בתוך הים כשיורד גשם זלעפות ולשתות שתן נקי של מלאכים וכך להיות כמה שיותר מים. שיעור בבריאת העולם. כשלא היה אספלט. כשלא היו בניינים רבי קומות. כשלא היו טלפונים ומחשבים. כשהיה רק טבע. גדול ונורא. אומר לך את מקומך. חם לי רק בגוף. בנפשי יש בריזה.