מלי פרק חמישי
5
ברבע לשתיים בלילה מלי מסדרת את ביתנו. מלי יצאה מהתרדמת ועכשיו, אולי רק בינתיים, היא החליטה להשקיע בזוגיות שלנו. היא מסדרת את הבלגן בבית שלנו, כי לא חסר. היא עושה וקס לנפש. היא רוחצת את המוח במים קרים כדי שיתעורר. "יש לנו עתיד ביחד." היא אומרת פתאום. ואני באדישות מקווה גם. לא אני רציתי להיפרד ולא אני רציתי למות, למרות שרק אתמול צפו לי מחשבות כאלו בראש. רציתי להגיד למלי שלי שלום בכך שאכנס למקלחת עירום ואחתוך את הוורידים. למה? אתם שואלים. כי מלי שלי הייתה בתרדמת. ובגללה גם אני. כשמלי עצבנית אני עצבני. כשמלי עייפה אני עייף. כשמלי מיואשת אני מיואש. אז לכן כל מה שאני רוצה שמלי שלי תישאר איתי, חדורת תקווה לעתיד.
פעם הפריע למלי שאני מעשן יותר מידי. היא הייתה חרדה לבריאותי. אבל עכשיו היא אדישה. משהו התעורר. איזו דרך הובילה אותנו לגשר מעל למים שוצפים, גשר לדרך חדש. ואנחנו רק מחכים לראות כיצד הדרך תיראה, ואיך יראה הנוף.
רדיו FM לתוך הלילה. "זה לא יהיה נפלא," אומרת מלי. "אבל לעיתים זה כן יהיה נפלא. זה לא יהיה מלא הוד, אבל לפעמים זה כן יהיה. הכל, מיכה שלי, יבוא במנות קצובות. שם לגימה ושם טעימה. הכל בין ציפייה תקווה וטווית חלומות." היא הגביהה את הווליום של הרדיו וחיבקה אותי. "אולי יהיו עוד רגעים בהם תחשוב שאולי הכי טוב זה לחתוך את הוורידים. אם זה יקרה בוא דבר איתי. תראה שיום אחרי זה הכל יראה לך פשוט יותר."
"ואני חשבתי שלא נותרו בי רגשות. נחרדתי להרגיש שלא נותרה בי אהבה אלייך. הכל נראה לי מטופש וחסר משמעות. כל החיים בגוף פיזי נתנו לי תחושה שהעולם הזה הוא המסדרון לעולם האמיתי. לא רציתי להמשיך ללכת בו במתינות. רציתי לתפוס רכבת מוות אל סוף המסדרון ולהגיע לעולם האמיתי. אני די צעיר, מלי. ולא הייתה לי סבלנות לחכות עד שאמות. הרגשתי שלהיות פה זה בזבוז זמן. את לא אהבת אותי באותו רגע, מלי. הרגשתי שבלי אהבתך אין לי שום סיבה להישאר. הרגשתי בודד, שכל אוהביי זנחו אותי. הפיתוי ללכת למוות היה נראה לי כמו הפיתוי לקפוץ לבריכה ביום שרב. לא הייתה בי סערת רגשות. חשבתי ובחנתי אם כדאי בדרך קרה ומחושבת. כמעט והחלטתי לעשות זאת. זה היה שלוש בלילה אתמול, ואת קמת משינה לשירותים. חשבתי איך באותו רגע כשהיית רוחצת ידייך בחדר המקלחת היית רואה אותי מדמם. אם הייתי לבד בבית הפיתוי היה חזק יותר. לא רציתי לעשות סצנה. לא רציתי נסיעה באמבולנס בארבע בלילה לבית החולים כי: 'איזה מטורף חתך לעצמו את הוורידים.' אחרי מצב כזה כבר לא הייתי בעינייך אותו מטורף-שפוי ויציב שאת חושבת שאת מכירה. אלא מטורף-על-כל-הראש. רציתי משהו או כלום. לא רציתי שממה מאופק לאופק. וכדי שיהיה לי משהו או שיהיה לי כלום, אסור היה לך לראות אותי מדמם ולנסות להציל אותי. זה היה מקלקל את הכל. כי אחרי זה כבר לא הייתי יכול להעמיד פנים שאני אדיש לקיום."
מלי נגעה בשערה השחור ושיחקה עם אצבעותיה כמו ילדה קטנה. "אתה רצית לעזוב אותי" אמרה. "להיות אנוכי. ללכת למוות שלך ולהשאיר אותי כאן לבד. יש אנשים שרוצים במותך, מיכה. אתה פשוט תיתן להם מתנה? אולי, רק אולי, יש לי תוכניות לגבייך לעתיד הרחוק. אולי, רק אולי, ארצה להתחתן איתך. לעשות ילדים. להזדקן איתך. אתה רוצה להיות אנוכי ולגזול כל זאת ממני? להשאיר אותי לבד? אני מודה שהיו זמנים שהייתי בתרדמת. גם לי לא קל. אבל מעולם לא וויתרתי עלייך וגם לא אוותר. כשאני הולכת עלייך רק לחכות עד שאחזור. לעיתים אתה יכול להרגיש שאתה מחכה זמן ארוך, ולעיתים לחשוב שאולי כבר לא אחזור. אבל זאת טעות. אני אומרת לך את זה בדם. תמיד אחזור. לפעמים יש לי עניינים אחרים לסדר. אבל אתה הבית שלי. אני צריכה אותך פה איתי. חי נושם בועט ומתקתק. אתה החצי השני שלי. וכמו שאני יודעת שלא תוכל לחיות בלעדיי, אני לא אוכל להמשיך לחיות אם אתה תוותר. זו שותפות מלאה שנקשרה בינינו בעולמות עליונים עוד לפני שנולדנו. שנינו חיילים של אלוהים, עובדים כצוות. אל תיתן שאלוהים יתאכזב מאתנו."
תגובות (0)