מלחמות המוות פרק לד'.

הקרב הגדול: חלק 1

לבסוף הכה הברק בהר. סהר וכל החבורה ידעו שזה יקרה, וגם ראו את זה קורה פעם, אבל עכשיו הם הריחו את ריח השרפה, את צחנת הגובלינים, והם שמעו את קול ההתפצחות שעלה מן הברק. הם היו במרחק של כ-5 קילומטר מההר, והם צמצמו את הפער במהירות. סהר שם לב שהוא הרגיש כאילו הוא לא זז, אבל הנוף סביבו חלף במהירות מבהילה. לידיעתו, אורוז היה מהיר יותר וגדול יותר מכל דבר אחר. לבסוף הם ראו אותו. מחזיק בחרמשו העצום והמרושע, עמד במלוא קומתו הגבוה, שהייתה כ-4 מטרים, מלאך המוות. הפעם הוא לא היה חלש כמו בפעם הקודמת, ועכשיו הוא גם לא היה רק דמות רפאים, צל של מה שהיה פעם. עכשיו הוא היה בשר ודם, חי ונושם, עד כמה שהמוות יכול להיות חי. המוות הרים את ידו, ומאות מתים וגובלינים ומתים מהסוג החדש הגיעו. היו שם גם טרולים מרושעים, כמו שפגשה החבורה בתחילת המסע. סהר זכר שנקודת התורפה של הטרולים הייתה ליבם, שם הייתה הנקודה הפגיעה היחידה שלהם. "זה צבא גדול" אמר פלר. כולם הסכימו בשתיקה. בינתיים התפזר הצבא על הקרקע. עשרות מתים מהסוג החדש התעופפו על יצורים נחשיים קטנים בעלי כנפיים. מלאך המוות הורה על התקפה. מיד, עשרות סלעים נזרקו על ידי הטרולים, אך ניתזו מקשקשיו של אורוז. הוא נשם נשימה עמוקה. קשקשיו החלו להתחמם. אודון ורודון אמרו לכולם להחזיק חזק. המתים על הנחשים המעופפים, שהתקרבו לפיו על מנת לפגוע בו מתוך פיו, הושמדו כליל כשנפגעו מהאש שלו. הקומץ שנשאר ברח, אך ניצלה מפרץ אש נוסף. הוא פנה לקרקע, אך לפתע, כדור אש שחור עצום נזרק לעברו. בפרץ אש קל הוא השמיד את הכדור, ואז פנה למי שזרק אותו, קיס'נור, שעמד ליד מלאך המוות. אורוז שאג "לא הספיק לך קטנצ'יק? אתה מעוניין לשחק בליגה של הגדולים? בסדר" אמר, והתכונן לזרוק אותו לעזאזל. "תציל אותי" התחנן קיס'נור בפני המוות. "שוטה" אמר והכה בו בגב ידו. קיס'נור הושלך מראש ההר. 'הפגם העיקרי ברעים' חשב לעצמו אורוז 'זה שהם חושבים שהם יכולים שהם יכולים לנצח כל דבר, גם עם ישות שחזקה מהם פי כמה נלחמת בהם'. 'ועכשיו, לתקוף'! חשב לעצמו וירה פרץ אש עצום. בעיני הצבא שלמטה, פרץ האש נראה כמו מטאור אפוף אש, שהכה במוות כשמבטו הופנה אל קיס'נור, שהתגלגל במורד ההר. לפתע, כשהסתובב המוות, הוא מצא את עצמו פנים מול פנים, מול מטאור עצום עשוי אש. הוא הספיק רק לחשוב 'קיסר הסיוטים גאון, התוכנית עובדת!' וכדור האש הוטח בו והעיף אותו מההר. קיס'נור, שהספיק להתרסק כבר, צחק כשראה את אדונו האכזר מתעופף באוויר, ואז התעלף, כשכמה סלעים לוהטים וכבדים מראש ההר נפלו עליו, לאחר שהוטח כדור האש בהר. מלאך המוות התרסק ויצר מכתש עצום באדמה, במרחק של 200 מטר מההר. אורוז הוריד את החבורה על יד המכתש. הוא וכל השאר רכנו פנימה. בפנים, בעומק כמה מטרים, שכב שרוע המוות. "זוזו" נהם. כולם זזו. שריריו רטטו, ונחשול של אש לבנה פרץ מפיו. כל המפלצות שהתקרבו בשביל לתקוף, נבהלו למראה הדרקון שגודלו כגודל ההר, ובייחוד כשהם שמעו צווחתו של מלאך המוות, שדעכה עם הזמן עד שפסקה לחלוטין. כל המפלצות ברחו. לבסוף הפסיק אורוז את אשו, ושאג שאגה עצומה שהדהדה בכל הארץ. לפתע, שאגה נוספת עלתה. מתוך מערה גדולה בתוך ההר, נשמע קול צעדים כבדים. לפתע פרץ מתוך ההר דרקון עצום. לפתע חשש סהר שמדובר בקריקטוס, אבל אז הוא הבין שקריקטוס גדול בהרבה, ושקריסטוס לא שחור. ובכל זאת, זה היה דרקון אימתני לחלוטין. הוא קרא תיגר על אורוז ושאג עליו. אורוז, שהבעת פניו נשארה שליוה ורגועה, אמר "אני הולך לקרוע אותו לגזרים, לצלות אותם, לאחות אותם כדי שיחיה שוב, לזרוק אותו לגיהינום, ואז להראות אותו לדרקונים האחרים כדי שיבינו מה קורה לבוגדים". סהר נרתע. הוא ראה את אורוז נלחם, אבל איך שאורוז תיאר את הדברים המחרידים שהתכונן לעשות בכזה רוגע, זה זעזע את סהר. אורוז פרש כנפיים ועף. הדרקון, שבהתחלה נראה בטוח בעצמו למדי, נראה נפחד למדי כשגילה שיחסית לאורוז, גודלו לא עולה על של חלוק נחל קטן מול בן אדם. מיד החל הדרקון לברוח, ואורוז אחריו. כך החל המרדף, שנמשך עד אזור שומם ורחוק מהר אות'לון. 'הם התרחקו יותר מדי' הבין סהר 'אין פלא שהיה קל מדי'. הוא התכוון להגיד לכולם להיזהר, אבל לפתע צעק רודון "זהירות" בעוד כדור אש שחור וענקי מתקרב לעברם. אודון ורודון הקימו מגן מיוחד וכדור האש התפוגג עליו. לפתע, הם ראו דמות על פסגת ההר מרימה את כף ידה. השמים החשיכו לפתע, ועשרות אלפי מתים פרצו מהאדמה. קיס'נור קם גם כן, ונראה עצבני במיוחד. 'אולי המוות התעצבן עלי' חשב קיס'נור 'אבל אני בטוח שהשטן יתגמל אותי על לכידתו של סהר'. מלאך המוות הרים את ידו שוב. בידו נוצר מעין גוש אפלולי. הוא זרק אותו עליהם. לפני שהבין סהר מה קורה, אודון ורודון העבירו אותם לצד השני של ההר. הדבר הראשון שראה סהר, היה מכתש מעלה להבות שחורות, שהשמיד רבע מהאזור הריק שסביב ההר. כולם הופתעו מעוצמתו של המוות. אפילו אודון ורודון. "אני זכרתי שהייתה לו עוצמה גדולה" אמר רודון "אבל לא גדולה כל כך" אמר אודון והוא ואחיו הביטו זה בעיניו של זה והנהנו. הם הסתובבו עליהם ואמרו "זה קרב שידרשו בו כוחות של אלים. ולכן עלינו להיות כאלה". "מה"? שאל סהר. כל החבורה, מלבד לינדור ולילה, נראו מופתעים. אודון ורודון הנהנו זה לזה, ואז החלו למלמל לחש קסם ארוך ומסובך. בסופו, אמרו שניהם מילים בשפה שהבינו בני החבורה "הסירו תחפושת זו מאיתנו, וחשפו את צורתנו האמיתית"! אז הם הכו במטיהם בקרקע. בהתחלה לא קרה דבר. אך לפתע, סערות החלו להתגבש סביבם. סביב רודון החלה להתגבש סערה שחורה עם ברקים אדומים. סביב אודון סערה לבנה עם ברקים זהובים. הסערות הלכו ואפפו אותם. ואז הם החלו להשתנות. גלימותיהם הפכו לשריון קרב מלא בצבעי הגלימות. על כתפיו של כל אחד נחה גלימה גדולה. על ראשיהם הופיעו כתרים קטנים. הם החלו לגדול, עד שהגיעו לגובה 4 מטרים. בלגנאום נכרך סביב שריונו של רודון, כך שראשו ניצב על חזהו. סווילונור נכרך סביב אודון כך שראשו ניצב על חזהו גם כן. הם פתחו את פיותיהם, וסהר השתנק. לשונו של רודון הייתה לשון נחש שחורה מפוצלת. שיניו היו אדומות, ושני ניבי ערפד היו ביניהם. פנים פיו נראה עשוי מערפל שחור, ואי אפשר היה לראות מעבר לו. לשונו של אודון הייתה זהובה, שיניו כסופות, ולועו נראה כמו שמי הצהרים בקיץ. לבסוף, זוג כנפי עטלף שחורות צמח מגבו של רודון, ונפתח בתנופה שהעיפה את סהר ממקומו. זוג כנפי מלאך כסופות צמחו מגבו של אודון. שניהם הביטו בחבורה, ואז אמרו "להתראות" והתעופפו. הם נחתו בין שורות המתים, כשמערבולות אנרגיה מתערבלות סביבם. נראה שעצם נוכחותם יצרה קסמים שלמיטב הבנתו של סהר, היו גורמים להם להתעלף, וכעת עשו אותם בלי להתכוון אפילו. חרבותיהם נצצו ואנרגיה רבה כל כך התערבלה סביבם, כך שכל מת שנפגע ממנה, התפוצץ והשמיד עשרות מתים איתו. גם בלגנאום וסווילונור לקחו חלק בקרב. הם ירו חזיזי אנרגיה ופרצי אש, ומפעם לפעם חטפו את אחד המתים ואכלו אותו. ובמשך כל הזמן הזה, עמד מלאך המוות על מה שנותר מפסגת ההר, והמטיר על אודון ורודון כדורי אש, ועוד כל מני פרצי אנרגיה. סהר והחבורה התרכזו באודון ורודון, שהם לא שמו לב לקיס'נור, שהתגנב אליהם בחרב שלופה. 'זאת ההזדמנות שלך' חשב לעצמו קיס'נור 'אתה יכול לחטוף את סהר ולחזור לשטן ברגע זה, ועד שמלאך המוות יסיים כאן, השטן כבר יתגמל אותך. ואז נראה מי יהיה האדון. לינדור היה הראשון שהבחין בו. "חברים" אמר "יש לנו אורח". כולם הסתכלו וראו את קיס'נור רץ אליהם בדרך עוקפת. "אני אטפל בוא" אמר פורקיס "גם ככה אני היחיד כאן שיכול לפגוע בו". פורקיס התכונן לקרב נגד קיס'נור, בדיוק כשהוא הגיע ואמר "נעשה את זה קצר, בסדר? יש לי לוח זמנים קצת עמוס" אמר והסתער על פורקיס. סהר הביט בחרבו החדשה, בעוד קיס'נור ופורקיס החלו להלחם. 'גם אני יכול לפגוע במתים עכשיו' חשב לעצמו סהר. הוא שלף את הלהב השקוף למחצה, שהפיץ אור בהיר כמו אור הירח. הלהב הפנימי נצץ לרגע, ובדיוק כשפורקיס צנח על הקרקע, מובס, הוא הבין מה לעשות.

"אני משער שזה שיא חדש בשבילך, ידידי" אמר קיס'נור בלעג. הוא ידע שהוא ממהר, אבל הוא החליט שכמה שניות של שמחה לאיד לא יזיקו לו. "לקח לי יותר זמן הפעם להביס אותך, ואני בטוח שתוכל בשניות האחרונות לחייך להסתפק בזה. כעת לא נותר לי דבר נוסף להגיד, מלבד: להתראות" אמר והניף את חרבו, בכוונה להנחית מכת מוות. אך לפני שחרבו של קיס'נור גדעה את חייו של פורקיס, סהר חסם את המכה. "זה בלתי אפשרי" אמר קיס'נור, כשהביט בלהב "אי אפשר ליצור את הלהב יותר, אודון ורודון פיז…" אמר קיס'נור, והבין סוף סוף לשם מה היה המסע שלהם. הם מצאו את ספר המוות, וחישלו את הנשק היחיד שמסוגל לפגוע במלאך המוות. ועכשיו סהר מחזיק בנשק, וככל הנראה הוא הולך להבין כעת את כוחותיו. אין לו תקווה. סהר לא חיכה לתגובתו של קיס'נור. הוא תקף. הוא הרגיש כאילו יש לו כוחות חדשים בזמן שהוא מחזיק בחרב. הוא הרגיש שכול תנועותיו נעשות חדות יותר, מהירות יותר ומתוחכמות יותר. הוא הרגיש שכל מכה שלו שקולה למכות של ענק, ועל פי מראהו של קיס'נור, שחרבו נהדפה עם כל מכה של סהר, נראה שלסהר באמת היה כעת כוח שכזה. לבסוף, הטעה סהר את קיס'נור כשכיוון את חרבו לראשו של קיס'נור, ואז פרק אותו מנשקו, הפיל אותו על הקרקע וכיוון את חרבו לליבו של קיס'נור. סהר הופתע מעצמו. אומנם יכולות הסיוף שלו היו מעל יכולותיהם של רוב בני האדם, אבל רמה כזאת הייתה מעל רמתו של כל אלף שאי פעם שמע אליו. 'תהרוג אותו' חשב לעצמו. הוא הרים את חרבו והתכונן להנחית מכה, שאיכשהו ידע שאם קיס'נור יפגע ממנה זאת תהיה מכת מוות. בלי אפשרות חזרה. אבל משהו עצר בעדו. כשהוא ראה את קיס'נור שוכב פרקדן על האדמה, עייף וחלש, עם הבעה מתחננת על פניו, הוא הרגיש שהוא לא יכול. הוא לא היה יכול לעשות את זה. 'תהרוג אותי' אמר קיס'נור בתודעתו. סהר ידע שאודון ורודון מסוגלים לדבר באמצעות המחשבות איתם, אבל הוא לא ידע שגם קיס'נור. סהר התכופף וחשב 'למה'? 'מכיוון שאם לא תעשה את זה, הוא יעשה את זה' חשב והפנה את ראשו למלאך המוות, שעדיין ירה כדורי אנרגיה ואש על אודון ורודון. 'ואם הוא לא יהרוג אותי" אמר קיס'נור בתודעתו 'אז הוא יביא אותי לשטן, והשטן יבקש מקיסר הסיוטים להרוג אותי, והוא יכול ליצור את העינוי הגרוע ביותר בעולם. בבקשה, הרוג אותי עכשיו'! סינן קיס'נור במחשבותיו. סהר חשב. עם יהרוג את קיס'נור, זה יוכל לפתור להם הרבה צרות. ואם לא יהרוג, קיס'נור עדיין ימשיך לרדוף אחריהם בפקודת השטן. וכמובן מלאך המוות עלול להשמיד אותו בדרך נוראית על כך שלא הצליח לתפוס אותו. סהר החליט. הוא רכן לקיס'נור וחשב 'אני לא אשמיד אותך, אבל תקשיב. אני רוצה שתתחבא. אני אשמיד בעצמי את מלאך המוות. לאחר שהוא יושמד ולא יישאר שום זכר לפלישה שלכם, אתה תחזור לשטן ותודיע לו שהצלחנו להשמיד את כולם, אבל אתה הצלחת לברוח. לאחר מכן אני רוצה שתנסה לסכל את תוכניותיו של השטן. לא בצורה מורגשת, אבל כל שינוי שיהיה לטובתנו יעזור. הבנתה'? שאל סהר. בתחילה נראה קיס'נור מבולבל, אבל לאחר מכן הוא הנהן. 'נצטרך ליצור הסחה' חשב סהר 'תשאיר את זה לי' אמר קיס'נור, ובעט בו. סהר שם לב שהבעיטה לא הייתה חזקה, אבל העמיד פנים והתקפל. באותו הזמן קם קיס'נור ורץ אל העצים. פורקיס קפץ אליו, אבל בשנייה האחרונה נעלם קיס'נור בערפל שחור. פורקיס נפל על הקרקע. הוא ניקה את בגדיו לאחר שקם. "מה עשיתם שם"? שאל פורקיס "הבטת בו הרבה זמן, זה נראה כאילו הוא הפנט אותך" התבדח פורקיס. "סתם" אמר סהר "ניסיתי להבין עם כדאי לחסל אותו או לא" אמר סהר "אבל לפני שהחלטתי הוא בעט בי וברח" אמר ונגע בבטנו. הוא לא הרגיש כאב, אבל הוא ראה סימן סגול בצורת מגפיים על בטנו. הוא הניח שקיס'נור השתמש בקסם כדי ליצור אותו. "טוב" אמר "נראה לי שזה הזמן להילחם" אמר לחבריו, והביט למרומי ההר, היכן שעמד מלאך המוות. מבטיהם הצטלבו לרגע. יומיים לפני זה, הוא היה משקשק מפחד מהעובדה שהוא מביט במוות. אבל באותו רגע, הוא לא חש כל פחד. למעשה, הוא הרגיש רק שהחרב שבידו חזקה. הוא הרגיש שמעצם העובדה שהוא מחזיק אותה הוא מסוגל להרים ענק שלם, ולשבור סלעים בידיים חשופות. מיד הסיט מלאך המוות את מבטו. סהר לא ידע עם המוות מעמיד פנים או לא, אבל הייתה לו תחושה חזקה שהוא באמת הפחיד את המוות. הוא הביט בחבריו. האנשים שתוך זמן קצר הצליח לרכוש את אמונם, אלה שהיה מוכן להפקיד את חייו בידיהם. אלה שלמד לכבד, ואפילו לאהוב. במיוחד במקרה של לילה. הוא הביט בה והיא בו, ולרגע עיניהם פגשו זו בזו. אך מיד הטיק את מבטו ממנה ואמר "חברי, שנצא לקרב"? שאל. "לקרב" אמר פלר "לקרב" אמר פורקיס "לקרב" אמר לינדור "לקרב" אמר סטרון "מעניין אם אקבל את חיי האלמוות שלי בחזרה אחרי שתתקע לו חרב בברדס, סהר" אמרה לילה, ולבני החבורה זה היה הדבר הקרוב ביותר לכן שהם יצליחו להוציא ממנה. "לקרב" צעק סהר, והם הסתערו.