מלחמות המוות פרק לב'.

הצצה מן העבר, על מעוף הדרקון

"הו לא" אמר סווילונור "אני לא הולך לקרוא לאורוז יחד עם בלגנאום. הוא במצב רוח די רע, ובמקרה הטוב הוא יעיף אותנו ממנו במכת כפה אחת. במקרה הרע, הוא יזרוק אותנו לגיהינום". "אני מוכרח להסכים עם סווילונור" אמר בלגנאום "בני עמו עורקים לטובת בנו, והוא עסוק עד מעל הראש בתכנונים עם סווילו" לפתע התבהרו שמי הלילה מעט, ואז חזרו להיות חשוכים "ואין לדעת מה תהיה תגובתו". "תגובתו של מי"? רעם קול עמוק ומוכר. סהר חייך, זה היה קולו של אורוז. מיד יצאה החבורה החוצה וראתה מראה מוזר. ענן לבן עצום ריחף בין העננים השחורים מלאי הפיח. לפתע החל הענן לנטות לעברם במהירות. לבסוף נחת אורוז העצום על יד אורת'ורנוס. למעט ת'רקוס, כל הגמדים המעטים שנשארו לשמור על ארץ האש התעלפו בגלל מלך הדרקונים העצום, שגודלו היה זהה לגודלו של ההר. "אתם צריכים להגיע במקרה להר אות'לון"? שאל אורוז בקולו העשיר והעמוק "כן, אדוני הגדול" אמר אודון "אין בידינו האפשרות להגיע בזמן להר אות'לון, שם יעבור כל צבאו של מלאך המוות ומלאך המוות עצמו דרך השער. לכן אנו מבקשים את עזרתך על מנת להגיע בזמן". "שמעתי מספיק" אמר אורוז "תעלו על גבי" אמר. אודון ורודון הצליחו לגרום לכולם לרחף עד שעלו על גבו של אורוז, שגודלו היה גדול פי 15 מגודל גבו של האורקר. כשדרקוניהם של אודון ורודון רצו לעלות גם כן, הוא אמר "דרקונים אמיתיים אינם משתמשים בדרקונים אחרים כדי לעוף. אם תצליחו לשרוד את העובדה שעפתם על ידי, זה גם יקנה לכם כבוד רב". הדרקונים החלו להתווכח איתו, עד שהוא שאג שאגה כל כך רמה, שאפילו הצליל של אורת'ורנוס השתתק לרגע בגללה, ולאחר מכן חזר והזהיר את אורוז לבל יעשה את זה עוד פעם. לבסוף נכנעו הדרקונים, ובמאמץ רב ניסו לעוף במהירות שלו. מדי פעם עלו על גבו מרוב תשישות, ולבסוף הסכים אורוז שהם יהיו על גבו. לאחר כשעה הורידו את ת'רקוס בפתח ארץ האש. "מי זה סווילו"? שאל סהר. באותו רגע התבהרו השמים. "לא מישהו חשוב" אמר אודון. לפתע ברק הבזיק בשמים. "בסדר, זה מישהו חשוב, אבל זה סיפור ארוך". כך המשיכו במסע להר אות'לון.

"התעורר"! ציווה על סהר קולו של רודון "מהר" אמר בלחישה. "אאממממ"? אמר סהר תוך כדי שינה. כל החבורה הייתה מותשת כל כך שנרדמה על גב הדרקון העצום. "התעורר" אמר הפעם אודון "אתה חייב לראות את זה". סהר הפנה להם את גבו. בתגובה לזה, הוא הרגיש אש מלובנת בוערת בידו. מיד התעורר בזעקה. "למה עשית את זה"? שאל את רודון "כדי להעיר אותך" ענה רודון בשלווה. אודון ריפא את ידו ואמר "הסתכל על זה" והצביע על השמים. בשמים סהר ראה סערה עצומה. הסערה הורכבה מעננים עצומים, שצבעם היה שחור וסגול. לפתע, היה נדמה לסהר שחלק מהעננים נראים כמו פרצוף עטוי ברדס שמגחך. הוא אפילו שמע את הגיחוך. צמרמורת עברה בגבו. הוא ראה שכולם מצטמררים, אפילו אורוז. לבסוף פסק הקול החלש. סהר נזכר אז שהוא ראה את הסערה הזאת פעם. כשרודון לקח אותם לעבר, הוא ראה 4 סערות ענק. זו הייתה אחת מהן, והיא עמדה להגיע אל הר אות'לון, כמו שקרה פעם. לפתע הבזיקה במוחו תמונה. הוא ראה את הסערה, אבל הוא ראה אותה ממרפסת על ארמון. קאונן, אבי סבו, פנה לסבו ולאביו ואמר "זה מתחיל". לפתע חזר סהר למציאות. איך יכול להיות שהוא זכר את זה, זה קרה לפני מאות שנים. לפתע הוא שאל "איך יכול להיות שאבי סבי הוא קאונן"? "אתה תמיד ידעת את זה, וגם פורקיס ידע, אבל אף אחד מכם לא היה מסוגל להעלות על פני השטח את מה שהדחקתם. נסה להיזכר" אמר רודון. סהר לא הבין. איך זה יכול להיות שהוא זוכר משהו מתקופה שבא הוא לא היה חי. לפתע מלמל כמה דברים רודון. עשרות תמונות הציפו את סהר. הוא ראה את עצמו משחק כילד קטן, תינוק אפילו, בארמון עם עוד ילד אחר, שנראה לו מוכר מסיבה כל שהיא. לאחר מכן הוא ראה את השטן מתקדם בשדה הקרב. הוא ראה מישהו שנראה דומה לפורקיס, שגונן יחד עם עוד מישהו על הילד הקטן. הוא ראה את קאונן ומשפחתו מגנים עליו. לפתע הגיעו השטן, מלאך המוות, קריקטוס וקיסר הסיוטים. "תנו לי את הילדים" אמר מלאך המוות בקול מצמרר. לפתע החווה קיסר הסיוטים בידו, וכולם נעמדו דום, בלי יכולת לזוז. כולם הופרדו מהילדים. "תרשה לי" אמר מלאך המוות לשטן. השטן הנהן. המוות פנה לילדים בחדוות ניצחון. הם ריחפו באוויר מולו, כשהם מחזיקים ידיים. "כמה נחמד" אמר המוות "שני ילדים מחזיקים ידיים. אני אשתדל להכאיב כמה שפחות" אמר והרג אותם. סהר הרגיש את הכאב באותה מידה שהיה מרגיש אילו מלאך המוות היה הורג אותו בו במקום. סהר צווח, ולהפתעתו, הוא היה מודה לכך שפורקיס צורח גם כן, ולופת את ליבו כמו סהר. לסהר לא נותרו יותר ספקות. הילד שאיתו שיחק נראה מוכר מכיוון שזה היה פורקיס.