מלחמות המוות פרק כ’, כא’, כב’, כג’, כד’.

המפלצת של ההר

"איך זה יכול להיות הלב של אורת'ורנוס?" שאל סהר "הרי אורת'ורנוס הוא הר. להרים אין לב". "נכון" אמר רודון "אבל אורת'ורנוס הוא לא ההר". "אז מה זה אורת'ורנוס?" שאל פורקיס.
"אורת'ורנוס" אמר רודון "הוא יצור נורא ועתיק, שאיים על עולמותינו יותר מהשטן. אורת'ורנוס הוא מפלצת עצומה, שנשבעה להשמיד בעבר הכל, וכמעט הצליחה בזה". "לאחר קרב ארוך וקשה מולה, הצליחו האלים לעקור את ליבה, ולקבור אותה מתחת להר של סלעים, שאותם חיבר אורוז בעזרת אשו החזקה. שאלתם למה פחדנו כל כך מצליל הגונג. פחדנו, כי הגונג הזה הוא אורת'ורנוס, שישן מתחתינו". סהר היה בהלם. "אז" שאל בחשש "אנחנו עומדים מעליו?" שאל. "כן" אמר אודון "אבל כבר אלפי שנים שהוא ישן, ואני מבטיח לכם שהוא לא יתעורר עכשיו". סהר נשם לרווחה. הוא חשב שהמפלצת תתעורר בכל רגע. "אז" שאל סהר " אם הוא ישן, למה פחדתם כל כך?". אודון עמד לענות לו, אך באותו רגע הפסיק צליל הגונג. אודון ורודון הסתכלו זה בזה בהבעת חוסר אמון, כאילו הם לא מאמינים שסוף סוף הפסיק הצליל. אך לפתע חזר הצליל כשהוא חזק כפליים, ובעקבותיו נשמע צליל שריטה קטנה. אודון ורודון קיללו חרישית, וזירזו את כולם להגיע אל הגשר. כשהגיעו אל הפסל שעמד בקצה הגשר,נעצרו אודון ורודון ובעקבותיהם כל השאר. "אנירוס, השומר הדגול, התואיל לתת לנו לעבור, על מנת שנקבל עזרה במלחמת כוחות הכאוס והרשע?" שאל רודון. למשך דקה לא קרה כלום. סהר חשב לשאול את רודון אם הוא יודע מה הוא עושה, אך באותו הרגע הזדקף הפסל, וזז הצידה. "תודה לך" אמר אודון ונכנס אל האי, ואחריו גם שאר החבורה. כשנכנסו כולם אל האי, סהר ראה שהפסל זז בחזרה למקומו והוא נראה כאילו הוא מעולם לא זז. סהר לא התאפק ושאל "מי בנה את המקום הזה? ולמה יש כאן פסלים וציורים של השטן ושלכם? ומי האיש שנראה כמו השטן? ולמה יש לכם כנפיים בציור?". סהר גידף רגע לאחר מכן על שהוציא עליהם את חמתו, אבל הוא כבר לא יכול היה להשאיר את רגשותיו כלואים. והאולם הענקי שהיו בו רק הגביר את חשדותיו. "סיימת?" שאל רודון "כי יש לנו הרבה דברים אחרים לעשות". אפילו בלי לחכות לתשובה, פנה רודון לאודון והם הנהנו זה לזה. לאחר מכן הם נעמדו זה מול זה והתחילו למלמל לחש מוזר. כעבור דקה לפחות התמוטטו אודון ורודון על הרצפה. סהר רץ אליהם וגילה שהם לא נושמים, לא זזים, ולמעשה, אין להם אפילו דופק, הם היו מתים. "אנחנו לא מתים" אמר קולו של רודון מאחוריו. סהר הסתכל לאחור, אבל ראה רק את הפסל ששמר על הכניסה. לפתע, זז הפסל, אבל במקום לפנות את המעבר, הוא פשוט הסתובב אליהם, הרים מהרצפה את חרבותיהם של אודון ורודון, והצמיד אותן יחדיו. ניצוצות עלו מהחרבות, ואז הופיע הבזק אור. כשהאור נעלם, הם ראו את הפסל עומד עם חרבותיהם של אודון ורודון. אבל משהו היה שונה בחרבות. קודם כל, הן הפכו להיות חרב אחת שלהבה באורך 2 וחצי מטר וצד אחד שלה שחור כלילה וצד אחר כסוף כמו הירח. קולו של רודון בקע מהפסל כשאמר" נצטרך גוף חדש שמשלב באופן מושלם את כוחותינו על מנת לבצע את הטקס". "איזה טקס?" שאל סהר "טקס הערת 'ספר הכאוס' " אמר קולו של אודון. הפסל, שלתוכו כנראה עברו נשמותיהם של אודון ורודון, שלף מגלימתו של רודון את ספר הכאוס, והתקדם אל עבר המזרקה. הפסל החווה בידו, ומעמד מאבן שחורה התגשם על יד המזרקה. הוא הניח עליו את הספר, שלף את החרב הגדולה החדשה שלו, וכיוון את חודה אל ראש המזרקה. ברגע שחודה פגע בראשה של המזרקה, החלו אודון ורודון לזמר בשפה המשונה בעוד טיפת לבה שחורה עלתה על חוד החרב, ואודון ורודון קירבו את החוד אל הספר. ברגע שחוד החרב נגע באבן החן האדומה בצורת גולגולת שבמרכז הספר, אור אדום אפף את המערה כולה, ונהרות לבה קטנים זרמו בקורים הקטנים שהתפרסו על הספר. לפתע נשמע קול עמוק ועמום שאמר "ת'רטוקס אוקרוסינוס קרק טרק קרעת' ".הספר נפתח לפתע ודפיו החלו לפלוט שלל ברקים אדומים וכשפים איומים שסהר קיווה שלא ישמע עוד לעולם. לפתע הפסל קפא, ואז חזר למקומו, בעוד אודון ורודון קמו על רגליהם. רודון ניגש אל הספר ואמר " קרק טרק קרעת' אינוטירוס, קרק טרק קרעת' אינוטירוס". כך הוא חזר על המשפט כמה פעמים, בעוד האנרגיה שפרצה מדפי הספר, חזרה ונבלעה בספר. כשנעלמו כל הברקים והכשפים, פלט רודון אנחה לא רצונית, ואמר "עכשיו יש לנו את האפשרות לגלות היכן הספר הבא". רודון נטל את הספר לידיו בעודו אומר " ת'רטוקס אוקרוסינוס קרק".הספר זהר באור אדום, ולפתע דפי הספר נפתחו בעמוד מסוים. סהר הסתכל וראה שהעמוד היה מלא במאות מילים, כתובות בדיו אדומה בכתיב קטן וקשה לפענוח. "מה כתוב כאן?" שאל סהר "כאן כתוב לאן צריך לפנות על מנת למצוא אותו" אמר רודון "זה כל כך פשוט?" שאל סהר. רודון הסתכל עליו במבט חמור "אל תזלזל בספר, הוא כתוב בשפה קשה לפענוח, אף על פי שאני עוזר לכם. אלמלא עזרתי, לא הייתם מסוגלים לאחוז בספר, וודאי שלא לקרוא אותו" אמר. אני מצטער חשב לעצמו סהר. "ההתנצלות מתקבלת" אמר רודון בעודו מתעמק בספר, כאילו שמע את מחשבותיו של סהר. "טוב" אמר רודון "לפי מה שהבנתי, הספר אמור להתחמם ככל שנתקרב לספר, אבל לפי מה שאני רואה כאן, המיקום שלו זז" אמר " כאילו הספר לא רוצה שימצאו אותו". סהר ראה שפורקיס מחוויר לרגע, אבל אז הוא התעשת וחזר להתמקד באודון ורודון. "אז" שאל פורקיס "מתי יוצאים לדרך?" "ברגע זה" אמר רודון "כי לפי מה שכתוב בספר" אמר בעוד כל הצבע אוזל מפניו והוא החל לגמגם "אורת'ורנוס אמור להתחיל לחוש בנוכחותנו בעוד כ – 2 שניות". "מה" שאל סהר, אך לפני שהספיק להורות רודון על החבורה לברוח מהאולם, כל ההר, ואולי אפילו כל ארץ האש החל לרעוד, ולא היה מקום של ספק. אורת'ורנוס החל להתעורר.

פסלים שמתעוררים

בעוד ההר רעד סהר שמע את אודון ורודון ממלמלים כמה כשפים. לפתע כל הפסלים רעדו וזזו. 10 הפסלים שהקיפו את האי התעוררו לחיים ונעו בזריזות מדהימה, הישר אל 4 הפסלים הגדולים. גם הפסל שניצב על הגשר זז ממקומו וקרב אל הפסלים. אודון ורודון הרימו את חרבותיהם וצעקו פקודה אחת: "מלאו את חובתכם"!. מיד, 10 הפסלים דקרו עם חניתותיהם את החפץ הנוצץ שבין 4 החרבות, בעוד הפסל שעמד בגשר לוקח את חרבותיהם של אודון ורודון, משלב אותן לאחת, ודוקר את אותו החפץ. שאגה עצומה נשמעה וכל ההר היטלטל. לפתע, החלו אודון ורודון לזמר בשפתם, בעוד סלילי אנרגיה אדומה וזהובה יצאו מהם ונכרכו סביב החפץ. לאט לאט, החל ההר להפסיק לרעוד, והשאגה החלה לשכוך. לבסוף, שקט ההר. אודון ורודון התמוטטו הישר לזרועות הפסלים ששרדו את ההתפרצות של אורת'ורנוס. לאחר כמה דקות הם התאוששו, החזירו את הפסלים למקומם, ויצאו החוצה עם החבורה. במשך כל המסע לשערי ארץ האש שתקה החבורה.

הסיוט של סטרון

לאחר שקיבלו צידה מהגמדים, והתאוששו חלקית מהאימה שחשו מפני אורת'ורנוס, יצאו בני החבורה בעקבות רודון, שספר הכאוס הנחה אותו. יום אחד, עצרו לנוח בקרחת יער ביער לינוסת'רן, היער שנמצא מסביב ההר העצום אות'לון, ההר שמפריד בין ממלכת הגמדים, ממלכת העלפים, וממלכת בני האדם. היער היה ידוע במגוון הרחב של חיות הציד שלו, וכמובן שהיה ידוע גם בקסמים ששצפו במימיו, שמילאו את דמם של החיות וחלחלו באדמה והצמיחו עצים גבוהים. כשהגיעו ליער, הרגשה נעימה שרתה על כולם, כאילו כל הרגשות העצורים שבהם, כל הפחדים והכעס שהרגישו מזה ימים רבים, החלו להעלם. סהר הרגיש כאילו הוא חזר לילדותו, כשמשפחתו עוד הייתה בחיים, והוא נכנס למיטה הרכה, ואימו מלטפת את פניו ושרה לו שיר ערש. לפתע אודון אמר " הקסם העתיק שנמצא במקום משרה תחושת ביטחון, ונותן כוח. בחרנו במקום הזה כדי לתת לכם להחלים קצת ממה שראיתם בארץ האש. כדאי שתלכו לישון בקרוב". כולם צייתו לו ונשכבו לישון.אפילו אודון ורודון, שהמאורעות בארץ האש החלישו אותם רבות, הלכו לישון. אבל בכל זאת, נקט רודון אמצעי זהירות מיוחד, שהיה ביכולתו להשתמש בו מתי שרצה. בעוד הוא הלך לישון, העין המצולקת שלו נשארה פקוחה מעט, כך שכל עובר אורח יחשוב שהוא ישן, בעוד הוא רואה את המתרחש סביבו בערנות מלאה.

בחצות הלילה נפערה עינו של רודון לרווחה, מה שגרם לגובלין שעמד מולו לקפוא במקום מפחד.במילה אחת פולח גופו של הגובלין לשניים, ומיד התפורר לאבק. רודון קם, והעיר את אודון במבט נוקב. שניהם העירו את כולם והכינו אותם לקרב. לפתע, בלא אזהרה מוקדמת, פלוגה של גובלינים פרצה לקרחת היער שבה נחו. אחריהם הגיעה פלוגה של מתים בעלי גלימות שחורות, אך חרבותיהם היו ארגמניות כדם, ונראו למעשה בוערות. אודון ורודון נרתעו מהחרבות הארגמניות. "למה הוא צייד אותם בחרבות הללו"? שאל אודון את רודון "הוא כנראה עבד על השטן על מנת לחסל אותנו" לחש רודון בתשובה. לפתע, נפתחו שורות המתים ופינו מעבר, ומתוך הצללים, יצא מת חיוור, דמוי אלף, שלבש טוניקה שחורה עם גלימה שחורה, חבש על ראשו נזר עם אבן אחלמה והחזיק בידו חרב מעוקלת סגולה, בסגנון אלפי. קיס'נור. האלף האפל. כל בני החבורה הופתעו לראותו. "איך…"? שאל סטרון. "…הצלחתי לשרוד"? השלים קיס'נור את המשפט. "אי אפשר להרוג משהו שכבר מת" "וחוץ מזה" אמר רודון "אי אפשר להרוג יצורים כגון קיס'נור, הם פשוט חוזרים לממלכותיהם האפלות, וחוזרים כשהם שבים למלוא כוחם". "הקשיבו לזקן מימכם, הם יודעים טוב יותר" אמר קיס'נור בעודו מבטא בארסיות את המילה 'זקן', בהתייחסו לרודון. "ועכשיו" אמר קיס'נור בקול סמכותי "אתם תבואו איתנו לאדונינו, והוא ישפוט אם מגיע לכם לחיות, או לא". כולם קפאו מפחד, במיוחד רודון, שחווה על בשרו את כוחו העצמתי של השטן. מי שהוציא את רודון ואודון מקיפאונם היה סטרון שאמר בקול "אני לא מפחד ממך. לא אכפת לי אם השטן בכבודו ובעצמו יבוא להלחם מולי, אני לא אפחד". חיוך הזדחל אל פניו של קיס'נור "הוא צדק" הוא לחש לעצמו "באמת יהיה הכי קשה להפחיד אותו". "נו טוב" אמר לעצמו קיס'נור בהשלמה "מזל שהוא נתן לי אותו". "אני חושב דווקא שתפחד מאוד" אמר קיס'נור ונבלע בצללים. לפתע, נשמעה שאגת דוב עוצמתית, שהייתה רמה יותר מכל שאגה ששמע אי פעם. לפתע, הגיח מבין הצללים דוב שחור, בגובה 4 מטר, שעמד על שתיים. אבל מלבד גודלו החריג, היה עוד דבר משונה בדוב. דמותו השתנתה חליפות וחזרה לצורת דוב. כשהשתנה, נראה הדוב כאדם גדול מימדים, לבוש גלימה מפרוות דוב. בגדיו היו זהים לשל סטרון. הוא הביט בסטרון עם עיניו הארגמניות, ומבטו נוקב כשל צייד שסוף סוף מצא את טרפו ודחק אותו לפינה. "דדדדדדדדווווווו…" גמגם סטרון. "דוב" השלים סהר את המשפט. "אז זה הסיוט הכי גדול של סטרון. קצת אירוני" אמר רודון. הצייד השתנה שוב לדוב והביט בכל החבורה. מבטו נעצר על רודון. הדוב התקרב אל רודון בזהירות, כאילו הוא יודע שרודון מסוכן. ואז הכל קרה מהר מדי. הדוב הסתער על רודון עם טפריו, אבל רודון היה מהיר במיוחד. רודון קפץ לגובה 5 מטרים, נחת על גבו של הדוב ושלף את חרבו והנחית מכה על עורפו של הדוב. החרב נכנסה כולה אל תוך הדוב, ששאג מרוב זעם. על פניו של רודון עלתה הבעת ניצחון, אבל הוא לא ידע כמה כוח השקיע האויב בהחייאת הסיוט הזה. בן רגע הדוב הסתובב, והכה עם כפתו ברודון. רודון נפל בקצה קרחת היער, והפיל עץ בנחיתתו. מיד ניסו לתפסו שורות המתים, אך רודון בתגובה מלמל לחש קסם, וכתוצאה מכך, כל העצים ביער החלו לזוז. הענפים החלו לתפוס את המתים והגובלינים, וחלקם הצליחו להוציא את שורשיהם מהאדמה והחלו לרדוף אחרי האויבים. אודון החל לירות כדורי אש ואור, שחרכו את פרוותו של הדוב והרחיקו אותו, אך סהר ידע שהם לא פוגעים בו קשה.בינתיים חזר קיס'נור והחל לחלק הוראות, ולבסוף, משראה שאינן מועילות מחמת הכאוס, החליט לתקוף בעצמו. הוא רץ במהירות על אנושית לחבורה, והפיל אותם אחד אחד. קיס'נור ירה מידו פרץ אש אל עבר לינדור ולילה, שהתמוטטו בעוד בגדיהם מעלים עשן. בתנועת סיוף פשוטה פרק את פלר מנשקו, והפיל אותו ארצה, כשראייתו מטושטשת והוא על סף איבוד הכרה. כשהוא רץ אל סהר, הוא פשוט קפץ לגובה 4 מטר, והפיל אותו במכה יחידה בעורפו עם ניצב חרבו. על מנת להפיל את פורקיס נדרש לקיס'נור יותר זמן משחשב, בייחוד מכיוון שפורקיס היה היחיד שיכל לפגוע במתים מלבד אודון ורודון, ורודון עסוק בלחימה בפלוגות המתים והגובלינים, ואודון עסוק בדוב. לבסוף הצליח קיס'נור להפיל את פורקיס ארצה, לא לפני שפורקיס הצליח ליצור שריטה מכוערת על לחיו הימנית של קיס'נור. "אין דבר" מלמל לעצמו קיס'נור, לחש לחש ריפוי ועורו חזר למקומו. אז פנה אל אודון שהתעסק עם הדוב, אבל במפתיע, תיפקד מצוין נגד שני יריבים אימתניים משני צדדיו. אך לבסוף, הצליח הדוב לחמוק מכדור אש, והעיף באוויר את אודון. אודון הצליח לנחות על רגליו, אבל אז שיספה חרבו של קיס'נור את גבו של אודון, והקסמים שהחדיר בה השטן עצמו החלו פוגעים בו. אז פנו קיס'נור והדוב אל סטרון. סטרון ניצב נטוע במקומו מאז החל הקרב, ומפניו אזל הצבע. 'הסיוט הכי גדול שלי התעורר והוא תוקף אותי יחד עם אויב בן אלמוות' חשב לעצמו סטרון. 'איך אני אמור להיחלץ מהמצב הזה'? לפתע, רגע לפני שרצו קיס'נור והדוב לקפוץ על סטרון, שני חזיזי ברק ארגמניים פגעו בהם מאחורי גבם והפילו אותם ארצה. מיד פנו אחורה קיס'נור והדוב, משאירים את סטרון לנפשו, לעת עתה. מולם עמד רודון, מטהו מעלה עשן, ופלוגת עצים עצומים עומדת על ידו, מוכנה לתקוף בכל רגע. מהמתים לא נותר זכר, ואילו מהגובלינים נותרו רק הררי גוויות. סטרון ראה שאויביו מפנים לו את גבם, והבין שזאת הזדמנות שצריך לנצל. הוא הסתכל, וראה את חרבו של רודון מבצבצת מגבו של הדוב. מיד עלה בראשו רעיון. הוא זינק על גבו של הדוב, טיפס בשקט על גבו והוציא את חרבו של רודון בזהירות מתוך גבו של הסיוט.חרבו של רודון צרבה את ידיו. הוא הרגיש כאילו הוא מחזיק חזיז ברק בידו. הוא בקושי רב מנע מעצמו מלצרוח בכאב ולעזוב את החרב. הוא הרים אותה בכוונה להנחית מכת מוות על הדוב. עיניו נפגשו עם עיניו של רודון. הוא ראה שרודון מביט בו בגאווה. המבט נתן לו כוח מחודש. הוא הצליח לבסוף לכוון את החרב לראש הדוב ולהנחיתה. החרב החליקה אל תוך ראשו של הדוב בצליל עמום. הדוב שאג מכאב, התנדנד, ונפל. קיס'נור, שקילל את עצמו על ששם לב למה שקרה שם באיחור, הסתובב וכיוון את חוד חרבו לגרונו של סטרון, שעמד על ראש הדוב. קיס'נור התכוון להנחית עליו מכת מוות, לא משנה מה היו ההוראות שלו. ברגע שהניף את חרבו, תלש מידו את החרב ענף של עץ. מיד, עשרות ענפים נכרכו סביב ידיו ורגליו של קיס'נור, וקשרו את כל גופו. סטרון ידע שהוא חייב לחשוב על משהו מהר, מכיוון שהוא ידע שקיס'נור ישתחרר בקרוב. עיניו נחו על חרבו של אודון. מהידע הזעום שהוא צבר במסע, הוא הבין שכנראה החרב של אודון תפגע בקיס'נור חזק יותר מאשר כל דבר אחר שהוא יכול היה להשתמש בו. הוא הרים מהקרקע את חרבו של אודון. מיד, תחושת הקור המשתקת והחום הלוהט שהרגיש בידו נעלמו ובמקומם הרגיש חמימות נעימה. הפצעים בידיו החלו להירפא, והוא הרגיש כוח ששוצף בדמו. הוא איזן את החרב הקלה בידו. הוא לא אהב להשתמש בחרב, אבל החרב הזאת הייתה קלה כמו נוצה, וכשהחזיק אותה, הרגיש כוח עוצמתי שמחזק אותו ומורה לו מה לעשות. הוא הבין מה אליו לעשות. הוא הרים את החרב, ותקע אותה בליבו של קיס'נור. קיס'נור היה המום. הוא הביט בחרב המחליקה בין צלעותיו, מפלחת את ליבו ויוצאת מצידו האחר של גבו. אך הוא עדיין סירב להאמין שמישהו שהוא לא ישות על אנושית, או אל כלשהו, הצליח לפצוע אותו פציעה כה אנושה. 'אולי זה לא נורא כל כך' חשב לעצמו קיס'נור 'הרי אני לא מרגיש שום כאב'. כאילו כמענה למחשבתו, החל קיס'נור להרגיש כאב נורא וייסורים נוראיים. אולי היה יצור אל מותי בעל כוחות עצומים יותר משל צבא אלפים שלם, אך הוא עדיין היה אלף, מה שאומר שהוא עדיין מרגיש כאב. ובאותו רגע, חווה קיס'נור את הכאב הגדול ביותר שהרגיש מאז ומעולם. קיס'נור פער את פיו והשמיעה יללת כאב נוראה, שהדהדה בכל רחבי היער, וגרמה לחיות להתעורר, להיבהל ואפילו להתעלף. בקרחת היער, כל ערימות הגובלינים המתים זעו, כאילו הצרחה עלולה להחזיר אותם לחיים. כל בני החבורה התעוררו בבהלה, וצפו בקיס'נור ההולך ונעלם. לבסוף, כשלא נותר דבר במקום שבו קשרו הענפים את קיס'נור, חזרו כל העצים למקומם. כולם הביטו בסטרון בהשתאות. "עשיתי את זה" הוא אמר עם חיוך על הפנים "לא רק הצלחתי לנצח את קיס'נור, אלא גם חיסלתי את הסיוט שלי" אמר ופניו קרנו מאושר. כל החבורה חייכה לעצמה, ואפילו רודון הרשה לעצמו חיוך קטן. לפתע עיוות תקף את סטרון, ותחושת בלבול עטפה את תודעתו. "סטרון, אתה בסדר"? שאל סהר את סטרון, ששמע את מילותיו של סהר בקושי רב. "כן, אני בסדר" אמר סטרון, ובמילים אלה, נפל והתעלף.

לאוקז

סטרון התעורר על מיטה גדולה ורכה, בחדר גדול ומרווח, כ 700 קילומטר ממקום הקרב. כשהתעורר, הוא ראה שמקיפים אותו חבריו. "איפה אנחנו"? הוא שאל "אנחנו בעיר הנמל הגדולה ביותר בכל יבשת ברנוס, לאוקז" אמר פורקיס כשעל פניו חיוך. "כאן שומרים על ספינתי הגדולה שקיבלתי בירושה מאבי". "פורקיס הצליח לסדר לנו שינה באכסניה הטובה ביותר בעיר" אמר אודון "מזלנו שמכבדים ומכירים אותו כאן בעיר" אמר פלר. סטרון ניסה לקום, אבל הרגיש חולשה פתאומית וצנח חזרה למיטה. "אתה צריך לנוח" אמר אודון "להשמיד סיוט, להחזיק את החרבות שלי ושל רודון, ועוד לפגוע קשה בקיס'נור, זה לא דבר שבן תמותה אמור לשרוד. למעשה, זה דבר שחלק מהאלים לא מסוגלים לשרוד". "אני באמת הצלחתי להשמיד את הסיוט שלי, ואת קיס'נור" אמר סטרון בפליאה. "רק את הצורה הפיזית של הסיוט חיסלת, ורק פגעת קשה בקיס'נור" אמר רודון. לפתע עלה חיוך על פניו של רודון "אבל יפה עשית" אמר. סטרון חייך "תודה" הוא אמר "אבל, למה אנחנו כאן"? שאל. "מכיוון שספר הכאוס הוביל אותנו לכאן" אמר רודון "למעשה, הוא מצביע על כך שהספר נמצא איפה שהוא באמצע האוקיינוס. אבל נראה שהספר כל הזמן בתנועה" אמר. פורקיס התחיל להחוויר קצת, אבל לאחר מכן התעשת ואמר "הגענו לכאן על מנת לצאת למסע הימי. הספינה שלי היא העמידה והמהירה ביותר, ולכן עדיף להשתמש בה". "טוב" אמר סטרון "עניתם על שאלתי הראשונה, אבל שאלתי השנייה היא, מה קרה, איך הצלחתי להביס אותם"? "הצלחת" אמר רודון "מכיוון שפעלת נכון. זיהית את נקודת התורפה של הסיוט, והצלחת להבין מה יפגע בצורה הקטלנית ביותר בקיס'נור" "לכן הצלחת. לא מכיוון שיש לך כוחות עוצמתיים של אל, או שאתה מכשף גדול. על ידי כך שהבנת מה עליך לעשות ניצחת". שתיקה השתררה. לבסוף,כשהחל להרגיש סטרון רעב שנבע ממספר ימים בלי אכילה, ירדה החבורה למטה לאכול ארוחת צהריים.

גבו אול סווילו

לאחר כמה ימים, יצאה החבורה לנמל העיר, שהיה הגדול ביותר שסהר אי פעם ראה. מאות סירות דיג קטנות שטו במים ודגו עשרות דגים בכל פעם שהורידו רשת למים. אלפי ספינות סחר יצאו ונכנסו לנמל. אלפי פועלים פרקו ציוד ומצרכים מהספינות השונות. עשרות פועלים שריינו ספינות קרב באמצעות לוחות פלדה, והעמיסו בליסטראות, קשתות ועוד המון כלי נשק אחרים על הספינות. אבל הדבר המרשים ביותר בנמל, הייתה ספינת עץ מוזהבת, גדולה יותר מכל שאר הספינות, שכיתוב באותיות כסופות נכתב עליה.
"גבו אול סווילו" אמר אודון "שם נאה לספינה כמו זאת". רק באותו הזמן הבין סהר שפורקיס לא הגזים בתיאור הספינה. כל קרשי העץ היו זהובים, ונראו מבריקים במיוחד. עץ זהוב נצמד לחרטום הספינה, וגודלו, קומתו ותפארתו הייתה גדולה יותר מכל עץ שאי פעם ראה סהר. "כולם לעלות" אמר פורקיס והוריד את גשר הספינה. כולם עלו בזה אחר זה לספינה המופלאה. "אמנם איני מרגיש בנוח על מים" אמר פלר "הספינה הזאת מופלאה כל כך שאין לי שום התנגדות להישאר עליה אפילו חודש". "יכול להיות שנישאר כאן חודש, פלר" אמר פורקיס. "למעשה" אמר רודון "יש לי כעת את נקודות הציון המדויקות של הספר, לעכשיו. לפי הספר, הוא כל הזמן זז, לכן אנו לא נוכל לדעת מה המיקום המדויק שלו, אבל אני יכול להבטיח לכם שמדובר בפחות מחודש". "טוב" אמר פורקיס "אז נראה לי שאנחנו מוכנים לצאת לדרך". "מה זאת אומרת, לצאת לדרך. אנו צריכים להתארגן, להכין ציוד ויש עוד המון דברים אחרים שצריך לעשות לפני שאנו מפליגים" אמר סטרון. "למעשה" אמר פורקיס "הכל כבר מוכן. בזמן שלא היתה בהכרה, כבר דאגנו להכין את הסירה למסע, כך שהכול כבר מוכן". "אה" אמר סטרון. "טוב, אז אנחנו יוצאים לדרך" אמר פורקיס "ולמי שיש בעיה, אני מזהיר מראש שהדבר היחיד שנאכל על האנייה יהיה מה שנדוג ותפוחים". "תפוחים"? שאל פלר "כן, תפוחים. העץ שבחרטום הספינה הוא עץ תפוח, ואפילו תפוח אחד ממנו, מסוגל לקיים, להכין אותך לקרב ולספק אותך למשך יום שלם" אמר פורקיס "אז מי שרעב, זה מה שישביע אותו".
"פורקיס" אמר רודון " "אני צריך שתפנה לנקודות הציון האלה" הוא אמר לפורקיס את נקודות הציון. פורקיס הנהן "בסדר גמור" הוא אמר "אנחנו יוצאים למצוא את הספר" צעק פורקיס מעל רעש הגלים. "כולכם תשמשו מלחים על הסיפון בזמן המסע, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אמר. כולם הסכימו, וכך יצאה הספינה אל המסע הימי בעקבות הספר החמקמק.