מלחמות המוות פרק כ'ה, כ'ו, כ'ז, כ'ח, כ'ט, ל'.

אי מוזר, או יצור אכזר?

צהריים. רוח ים מלוחה נושבת ומלטפת את פניו של פורקיס. ממרחק, נראה אי זרוע אדמה שחורה ומלא בחופים לבנים. פורקיס ראה אותו רק כנקודה קטנה באופק בעודו עומד על החרטום, למרות שכל אדם אחר לעולם לא היה רואה אותו ממרחק כה רב. לפתע תקפה את פורקיס תחושה מוזרה, כאילו הוא ראה את כל זה קורה בעבר, אבל זה מעולם לא קרה. פורקיס ניסה להתנער מהתחושה המוזרה, אך היא לא הניחה לו. לבסוף הוא פנה אל סהר, שעמד וצפה על האוקיינוס בחיפוש אחר דגים. הם כבר היו כשני חודשים על הספינה והאספקה החלה לאזול, לכן הם החלו לדוג. מדי פעם יצא שפורקיס או סהר הצליחו לתפוס כריש או אפילו לוויתן. אבל בזמן האחרון לא היה להם הרבה מזל. הם לא מצאו הרבה דגים באזור, והתפוחים מהעץ לא הספיקו. "מצאת משהו"? שאל פורקיס את סהר "לא. אין כאן כלום מלבד כתמי דם מדי פעם" אמר סהר. משהו בדברים האלה הטריד את פורקיס. רק פעם אחת בחייו הוא נתקל באזור בלי דגים, שיש בו אך ורק כתמי דם. והאי הזה, הוא לא הבין איפה הוא ראה אותו, אבל הוא נראה לו מוכר. "אנחנו מתקרבים לספר" אמר רודון פתאום. לפתע הבין פורקיס. החלום. החלום שחלם בדרך לאורת'ורנוס, החלום שהוא ניסה להדחיק, הוא היה בעצם נבואה. מה שאומר שהאי הזה באמת טומן בחובו צרות.
לבסוף הם הגיעו לאי. הם הורידו את גשר הספינה וירדו אל האי. פלר נגע באדמת האי והופתע לגלות שזו לא אדמה רגילה. "משהו באדמה הזאת משונה. אין חול, וכל האדמה קשה כמו פלדה" אמר. "אולי זאת אדמה מיוחדת" אמר סהר. אבל פורקיס ידע שמדובר במשהו אחר. "הספר מכוון אותי לכיוון הזה" אמר רודון והצביע אל גבעה גדולה במרכז האי.הם החלו ללכת אליה. לאחר כמה דקות הם הגיעו אל הגבעה. "תתחילו לחפש" אמר אודון "תזכרו, אם תראו את הספר, תודיעו לי מיד, מכיוון שהמגע איתו עלול לשרוף אתכם" אמר רודון. לאחר שעה תמימה החלו בני החבורה להתייאש. "אנחנו לא מוצאים את הספר המטופש" אמר פלר "לא, זה לא יכול להיות"! אמר רודון בעצבים "הספר אמור להיות פה" אמר והחל למרוט בעצבים את שערו. "המשיכו לחפש" אמר. לבסוף, עם החשכה, החלו בני החבורה לצעוד בחזרה לסיפון. "מחר נחזור לחפש" הבטיח אודון לאחיו. "אבל השאר זקוקים לשינה, וגם אנו זקוקים למנוחה". "בסדר" אמר רודון "אבל עם עלות השחר, אנו נחזור לכאן ונחפש, גם אם זה ייקח אלפי שנים". לבסוף, כשהגיעו לספינה, שם לב פורקיס שבקע עבה וארוך מתחיל מהחוף ויורד לתוך הים. הוא ירד על ברכיו והתבונן בבקע, כשלפתע הציף אותו גל זיכרונות. הוא התבונן בידו, ואז הניח את חוד שן המפלצת על הבקע. זה התאים בדיוק. לפתע הוא הבין את חלומו המשונה. "חיזרו לספינה, מהר!" אמר. אך זה היה מאוחר מדי. לפתע, כל האי החל לרעוד. "עלו לספינה" צעק פורקיס וזירז את כולם לעלות. בדיוק כשהעלה את גשר הסיפון, התרומם החוף העצום ונפתח, וחשף טור שיניים ארוכות וגדולות במיוחד, כל אחת בגודל של שני אנשים. שתי עיניים אדומות וגדולות נפתחו. האי שאג שאגה עצומה. זנב התרומם מהחלק האחורי של האי. האי הסתובב וזנבו הכה בספינה. טלטלה חלפה בספינה. רודון ואודון זימנו בידיהם כדורי אש מלובנים, אך ה"אי" הסתובב אליהם פער מלתעות הגדולות פי 3 מן הספינה, הרים אותה באוויר באמצעות החלק התחתון של מלתעותיו, בלע את הספינה, וסגר את מלתעותיו. הדבר האחרון שהספיק לחשוב פורקיס לפני שנבלעו בחשכת גוף המפלצת, היה 'טעיתי, אני נבלעתי על ידי האורקר כמו כל משפחתי.

אוצרות בבטן אם המפלצות

הספינה החליקה במורד גרונה של החיה עד שהגיע אל ביטנה. כל בני החבורה, מלבד אודון ורודון, היו מזועזעים. אודון נותר שליו ואמר "המפלצת מים הרשע, בחירה אידיאלית למיקום ספר המוות, אחרי הכל, המפלצת הזאת היא יצור שנוצר רק בשביל ליצור מוות". "אך השאלה היא" אמר רודון "איך היא הגיעה לעולם האמיתי"? "מה זאת אומרת העולם האמיתי"? שאל פורקיס "את המפלצת הזאת יצר השטן" אמר רודון "אחת היצירות שהוא הכי מתגאה בה. הוא שלח אותה במלחמה הגדולה בשביל להעסיק אותנו על מנת שיוכל למחוץ בשקט את אויביו, אבל שלחנו אותה יחד עם כל צבאו בחזרה לגיהנום, המקום שממנו הגיעו". "אבל עם שלחתם אותה לשם" אמר סהר "איך זה יכול להיות שהספר הוביל אותנו עליה" "ויותר חשוב" שאל פורקיס כשהוא נראה על סף בכי "איך זה יכול להיות, שלפני מאות שנים החלו כל בני משפחתי לצאת למסע התאבדות על מנת לנקום נקמה חסרת סיכוי במפלצת הזאת" זעק והתיישב על בשר המפלצת. "פורקיס" אמר סהר והתיישב על ידו "זה לא הזמן לרחמים עצמיים, אנו חייבים לחפש את הספר ולצאת מכן". " את הספר כבר לא צריך לחפש" אמר רודון עם חיוך מרוח על פניו בעודו מצביע על כן אבן שחורה. כולם רצו לשם מלבד פורקיס, שנשאר לשבת. הספר נראה דומה לקודמו, אך היה בכל זאת שונה. כריכת העור הייתה שחורה, הגולגולת הייתה לבנה, והקורים נראו כמו עצמות. אך הוא עדיין הקרין אותה עוצמה וכוח מרושע. "ת'רטוקס אוקרוסינוס קרק" לחש רודון ונגע עם קצה מטהו בספר. ניצוץ אדום עלה מהספר, וכל האבק והלכלוך שהצטבר עליו נעלם. רודון הרים את הספר, עם חיוך ניצחון על פניו. "זהו הצעד הראשון בחיסולו של השטן" אמר רודון, נרגש מכדי לזכור שהיו בעומק 200 מטר מתחת למים, בבטן של מפלצת ענקית. "אין זה משנה דבר" אמר פורקיס "אנחנו תקועים כאן, והכל באשמתי". "מה זאת אומרת, 'הכול באשמתי'? מה אתה מנסה לומר"? שאל סטרון. במשך כמה דקות השתררה שתיקה. "לאחר שיצאנו מלונסורן" אמר פורקיס בקול רועד "היה לי חלום. בחלום אני ראיתי בדיוק את מה שקרה היום, אבל לא הצלחתי להבין מה הולך לקרות. יעדתי שמשהו רע עומד לקרות, אבל לא הייתי בתוך" אמר. "אני מצטער". במשך דקה כולם שתקו, עד שרודון אמר "הייתה לך הרגשה, וגם לי". "מה"? שאל פלר "אתה רוצה להגיד שידעת שניתקע כאן, ולא אמרת דבר"? שאל. "לי ולרודון הייתה תחושה בנוגע לזה" אמר אודון "ולאחר שהוא ראה שפורקיס מוטרד מהדבר, התחלנו להבין מה הולך לקרות. אבל, לא ציפינו שהאורקר יגדל למימדים כאלה מפלצתיים. גם לא ציפינו שהוא יבלע אותנו כאן, בייחוד עם כל הספינה, אבל אין זה משנה. יש לנו תוכנית". אודון ורודון סיפרו לחבורה על תוכניתם, ורק פורקיס נשאר בצד. משהו מנצנץ לכד את תשומת ליבו. הוא התקרב אל הדבר. לצערו, הדבר היה קבור בתוך בשר המפלצת. הוא הצליח לשחרר אותו לבסוף, מה שגרם לכול המפלצת לרעוד. הוא התבונן בחפץ. זו הייתה תיבה קטנה, עשויה מעץ עם מנעול זהב שבור. 'מוזר' חשב פורקיס 'לאבי הייתה…' לפתע הבין פורקיס מה היא התיבה. הוא פתח אותה בידיים רועדות ומצא את תכולתה המוכרת, החפצים שלקח אביו ביום המסע הראשון שבו התכוון לשים קץ לאימת המשפחה. זאת הייתה התיבה שעברה מדור לדור במשפחתו, אלו היו החפצים של פורקיס הראשון, החפצים שנסחפו לחוף יחד עם ספינתו, אשר שבה פעם בדור לנמל ריקה. הוא הרים פגיון קטן, עשוי פלדה מיוחדת, אשר ניצבו הזהוב מלופף עור ומקושט ביהלומים ואבני חן. ציור של 'גבו אול סווילו' צויר על הלהב. על פי הסיפור, הלהב היה מתנה שפורקיס קיבל לפני שנים רבות ממלך דגול בשם קאונן, מביא האור והשמש, שנילחם בשדים. כשאודון ורודון סיפרו להם מה קרה לפני שנים, הוא חשד שמדובר באותו קאונן מהסיפור. הוא שלף את נדן העור המשובץ יהלומים שאליו התאים הפגיון. הוא שם בתוכו את הפגיון וקשר אותם לחגורתו. הוא הוציא מהתיבה מגילה קטנה, ונדהם לראותה. הייתה זאת צוואתו של אביו, קורנוס', ולהפתעתו של פורקיס, אף על פי שהיה הצעיר מבין 4 אחים בנים, הוא ירש את כל אוצרות בייתו. הוא ניזכר באחיו הגדול והמטופש קרלוס, שרק חיכה כל הזמן שאביו יצא לצוד את המפלצת, כדי שיקבל את כל כספו ויחיה כמו מלך. בפעם האחרונה שהתראו, סילק אותו אחיו מבייתם, ואמר שאלא אם פורקיס יחזור עם הוכחה שהרג את המפלצת, יערפו את ראשו לעיני כול. הוא זכר גם שהייתה לו אחות קטנה, שרק העריצה אותו כל הזמן. הוא זכר איך היא ושאר אחיו ואימו בכו כשסילק אותו קרלוס. ולחשוב שעם המגילה הקטנה והשברירית הזאת, אוכל להראות לאחי ולסלק אותו מבייתי, שיבין איך זה לחיות בשממה שנים על גבי שנים. לבסוף הכניס את המגילה לתיקו, והוציא את הפריט האחרון. הייתה זו שרשרת זהב, ועליה מטבע זהב גדול, שמצד אחד חרוטה ספינה, ומצידו האחר היו אבני ספיר ואזמרגד, מסודרות בצורת גלים. לפתע הוא נזכר בלילה אחד. הם התארחו בארמונו של סבו. כולם הלכו לישון, אך הוא לא הצליח להירדם. הוא יצא מחדרו והסתובב בטירה. כשהגיע לחדר העבודה של סבו, הוא ראה את אביו וסבו מדברים על מסע גורלי, ועל מפלצת. ובסוף הוציא סבו מפתח זהב ופתח בו את התיבה, שנחה על מעמד משיש. אז ראה פורקיס לראשונה את תכולת התיבה, ומאז לא ראה אותה, עד לאותו רגע ממש. לבסוף קרא לעברו סהר. פורקיס נשם נשימה ארוכה, שם על צווארו את השרשרת והסתובב לחבריו. "יש לנו דרך להרוג את המפלצת" אמר רודון "נוכל להשתמש בקסם מוות שמצאתי בספר הכאוס. כך נוכל להשמיד אותה". "לא" אמר פורקיס "לא"? שאל רודון, שהחל לחשוד שמה שפורקיס רוצה לעשות עלול לגרום להם מוות. "אני זה שצריך להרוג את האורקר. אחרת לעולם לא יקבלו אותי בביתי, אפילו אם אני אראה להם את זה" אמר ושלף את הצוואה. "סילקו אותי מביתי, ואחי יקבל אותי בחזרה רק אם אראה ראיה כלשהי שהרגתי בעצמי את האורקר". אמר. "אז מה התוכנית שלך"? שאל סהר. "אני לא בטוח" אמר "אבל אני אחשוב על משהו. בינתיים אני צריך שתעלו על הספינה, ותתכוננו להירטב". כולם צייתו לו. לפני שסהר עלה לסיפון, הוא פנה אל פורקיס ואמר "גם אני יודע מה זה לאבד משפחה" ועלה על הסיפון

האורקר מת

סהר ראה את פורקיס הולך אל הפתח שדרכו נכנסו. הוא לא ידע הרבה על הגוף, אבל הוא שיער שהם נמצאו בקיבה. פורקיס ניצב כעת מול הפתח, שזז ורטט והשפריץ על פורקיס גלי מים ודגים לעוסים. אבל דבר מכול זה לא היה חשוב לו. הוא עמד לנקום את נקמת משפחתו. הבעיה היחידה הייתה התזמון. אם הוא יעבור דרך הפתח כשהוא נסגר, הוא עלול להימחץ למוות.
'נקמה' המילה הזאת הדהדה בראשו כעת. הוא לא יכול להרשות לעצמו לפספס. 'נקמה' חשב פורקיס בזעם וזינק אל הפתח שהחל להיפתח. גלי המים ושאריות הדגים הקשו עליו אך בכל זאת הצליח לחמוק לצד השני לפני שניסגר הפתח.

כל החבורה ראתה את פורקיס נעלם בפתח. "הוא יצליח" אמר לפתע רודון, כשחיוך על פניו. "איך אתה יודע"? שאל סהר "כי ראינו" אמר אודון. הם חיכו כשעה קלה. לפתע, כל המפלצת זעה ורעדה. הם החלו לשים לב שהם עולים כלפי מעלה. לפתע, נחשולים עצומים של מים נכנסו דרך הפתח, הרימו את הספינה והעיפו אותה אל צד הבטן. אודון ורודון מלמלו משהו וכיוונו את ידיהם אל צד בטנה של המפלצת, ובין רגע נורו כדורי אש ששרפו את בשרה. כמות אדירה של מים נכנסה דרך הפתח, אבל הם כבר יצאו. כולם שאפו אויר מלוא ריאותיהם, ועצרו את נשימתם. במשך זמן רב נשארו מתחת למים. סהר ראה את אודון ורודון מוכנים לעשות כישוף במידת הצורך. הוא ראה את פלר מתחיל להכחיל ממחסור באוויר. לפתע, המים הכהים החלו להתבהר. לבסוף פרצה 'גבו אול סווילו' מתוך המים. סהר הסתכל, וראה את גווייתו של האורקר עולה על פני המים. אבל פורקיס לא נראה בשום מקום. ליבו של סהר נימלא חשש. הייתכן ופורקיס מת על מנת לנקום בשם משפחתו?

במשך כשעה קלה, עלה פורקיס במעלה גרונה החלקלק של המפלצת. לבסוף הגיע אל פיה. מהידע הזעום שהיה בידיו על מבנה הגוף, ידע שהמוח אמור להיות באזור שמעל הפה. מהידע הנרחב שלו בקרבות, ידע שפגיעה במוח קטלנית במיוחד. הוא הוציא את פגיונו החדש, שכמו התאים לידו, וחתך פתח שבעזרתו יכול היה לעלות. כתגובה, המפלצת זעה ויללה בייסורים. הוא טיפס אל תוך תוכה של המפלצת. במקום מוח, ציפה לו מראה שונה לגמרי. אבן חן ענקית, שהחליפה צבעים בין אדום כדם, ללבן כעצם ולשחור כחשכה. סביב האבן חן העצומה, הסתובבו עשרות מתים. כולם הסתובבו והופתעו לראותו. בלי לבזבז רגע, דקר מתוך אינסטינקט את המת הראשון בפגיונו החדש. להפתעתו, ולהפתעתו הרבה עוד יותר של המת, הלהב שיפד אותו, ולאחר כמה רגעים התפוגג. בזמן שנדרש למתים להתאושש מההלם ולהתכונן לקרב, פורקיס הספיק להשמיד חצי מהם. לבסוף, הגיע למת בעל חרב ארגמנית, שערו ועיניו אדומות, ומלבושיו היו טוניקה ארגמנית, עם שריון קשקשים. "אתה פורקיס הגדול, אני משער" אמר המת בקול חלקלק. "ואתה הולך למות עכשיו, אני משער" אמר פורקיס וחיקה את טון דיבורו המתנשא והחלקלק של המת. בתגובה, באופן כמעט מידי, תקף המת. להפתעתו של פורקיס, הוא חסם את המכה. במשך כדקה קצרה ניהלו את הקרב, ופורקיס הרגיש כאילו ידו פועלת מעצמה. כעבור דקה, נפל המת, לאחר שלהב הפגיון ננעץ בליבו. "אבל, הייתי אמור להרוג אותך" אמר המת "לא היום" ענה פורקיס בעוד המת מושמד. לבסוף פנה לאבן החן העצומה. פגיונו, מסיבה מסוימת, החל לזהור. הוא הבין מיד מה עליו לעשות. הוא הניף את הפגיון והכה באבן החן. הפגיון ננעץ בה, והאבן נסדקה. אך זה לא הספיק. הוא שלף אותו, ובדרך יצאו כמה שבבים. הוא ניזכר שלא יקבלו אותו במשפחתו, אלא עם יביא הוכחה שהרג את האורקר. הוא תחב את הרסיס הגדול ביותר לכיס מעילו. הוא הכה כמה פעמים נוספות, עד שבפעם ה-7, אבן החן התנפצה לרסיסים. לפתע, האורקר השמיע יללה מיוסרת, ופורקיס החל להרגיש שהם עולים למעלה. הוא יצא משם, ורץ במעלה הפה, מחורר באורקר כמה חורים שרק יכל. ככל שהתקדם יותר, כך ההתקדמות הייתה קשה יותר. נחשולי מים עצומים הגיעו ודחפו אותו לאחור. לבסוף הצליח להגיע אל השיניים, וליבו החסיר פעימה. הפה החל להיסגר. 'אני חייב להגיע בזמן' אמר לעצמו. אך לצערו הרב, הוא החמיץ את המועד. הפה ניסגר לפני שהספיק לעבור דרכו. לצערו של פורקיס, כל החורים שעשה בגופו של האורקר הכניסו מים במהירות לחלל שבוא נמצא. ההבנה נחתה על פורקיס. הוא לא יכול לצאת.

במשך כמה דקות חיכו החבורה על סיפון הספינה. סהר כבר החל לחשוש לגרוע מכול, כשלפתע פרץ פורקיס מתוך המים, בעודו מתנשם ומתנשף. בני החבורה העלו אותו לסיפון. הוא סיפר להם שהצליח לחפור עם הפגיון בבשרו של האורקר ולצאת לחופשי. כשהראה להם את אבן החן וסיפר להם מה ראה בתוך המפלצת, הבינו כולם שהאורקר בהחלט היה מפלצת של השטן. "עכשיו יש לי הוכחה, וכשאני אחזור ואראה אותה, ואת הצוואה של אבי…" אמר פורקיס ולפתע הבין שהצוואה נהרסה אחרי שהיה במים. ייאוש החל להזדחל בקרבו. "אתה מתכוון במקרה לצוואה הזאת"? שאל אודון בעודו שולף מגלימתו את הצוואה, מגולגלת ויבשה. לפתע תפס פורקיס שהמכשפים הם היחידים שלא רטובים. "סוף טוב, הכול טוב". אמר אודון "כולם מצאו את מה שחיפשו. אנחנו מצאנו את הספר, אתה מצאת את הירושה שלך, ובעוד זמן קצר נשמיד את אחד האויבים שלנו". נראה שבדבריו של אודון היה גם קסם, כי מיד השתפר מצב הרוח של כולם. "טוב" אמר פורקיס "נראה שאנו חוזרים ליבשה". "כן" אמר סהר.

לורד קרלוס

סהר נדהם לראות כמה שונה קרלוס, אחיו הבכור של פורקיס, מפורקיס. פורקיס נדהם לראות שקרלוס נמצא בדיוק באותו מצב שהיה כשעזב: יושב על הכיסא המרופד, עם גלימותיו הרבות, דוחף לפיו פרוסת עוגה וכמובן, צועק על כולם. לאחר שחזרו אל לאוקז, רכבו אל טירת נמלוס, הטירה שעוברת בירושה במשפחתו של פורקיס. הטירה שממנה קרלוס, אחיו הבכור של פורקיס, סילק אותו. כשהגיעו, נדהם פורקיס לגלות ששני האחים הנוספים שלו, כולל אימו, מתו זמן מועט אחרי שעזב. כולם במשפחתו ידעו שקרלוס הוא פגע רע. ועכשיו, אחרי שאמם ושאר האחים הבנים מתו, נשארו בטירה רק קרלוס ולוס. הוא ידע שקרלוס עשה את זה, ואם לא, אז הוא כנראה דאג שזה יקרה. פורקיס ידע איכשהו שקרלוס רצח את האחים שלו ואת אימו. לפתע הוא ראה משהו שלא ראה קודם. הוא כל כך התרכז באחיו, עד שלא שם לב לאחותו, לבושה בסחבות, ומחזיקה מגש עוגות ויינות. במשך שנים הוא הרגיש איך הכעס מתקשה בתוכו כמו אבן, מציק לו ומכביד על חייו. כעת, משראה את אחותו במצב כה משפיל, ואת אחיו המרושע מתנהג בזחיחות כזו כאילו כל העולם שייך לו, הוא הרגיש איך כל הכעס יוצא החוצה. הוא הרגיש, וידע, שהוא מסוגל מכל הכעס הזה להרוג את אחיו הטיפש, השמן, המרושע, העצלן והנצלן בידיים חשופות. לפתע, הוא הרגיש יד על כתפו. היה זה רודון. הוא שמע בראשו את קולו של רודון אומר 'יש לי תוכנית. סמוך עלי'. הוא החליט לסמוך על תוכניתו של רודון, בזמן שהציף אותו גל תמונות. הוא הבין את התוכנית. הוא פנה אל אחיו ואמר "אחי היקר, זמן רב עבר, הלא כן? זמן רב עבר מאז זרקת אותי לשממה שאני אמות". "ובנוסף אחי היקר, ראה מה מצאתי בבטנו של האורקר, שנמצא כעת בלאוקז לאחר שהבאנו אותו מעומק הים והרגנו אותו". "שקרים" אמר קרלוס "איש אינו יכול להרוג אותו. אתה שקרן מלוכלך. הפרת את ההסכם. שומרים, ערפו את ראשו" צעק. רגע לפני שחרבות השומרים נגעו בפורקיס, שנראה נינוח ושליו, עיוות חלף בשומרים, והם צנחו מעולפים. עוד שומרים רצו, אך אודון הצביע עם ידו עליהם, ורגע לאחר מכן התפוצץ מול כל שומר כדור אור. "אני התעוורתי" צעק אחד מהם. "קרלוס" אמר פורקיס בקול שליו "הנח לי להראות לך מה מצאתי בבטנו של האורקר, לאחר שבלע אותנו" אמר פורקיס, ושלף את הצוואה של אביו. קרלוס הביט בה, המום. פורקיס חייך לאחותו הקטנה, שהבעת פניה ההמומה החלה להשתנות לאט לאט למבט של הבנה. לבסוף קרלוס התעשת, ואמר "זה טוב ויפה, אבל אין שום דרך לגלות עם הצוואה אמיתית או לא, כך שאני עדיין שולט כאן, ואם אין לך הוכחה שהרגת בעצמך ולגמרי לבדך את האורקר, אין לי ברירה אלא לערוף את ראשך, אחי היקר" אמר קרלוס. "בסדר גמור" אמר רודון "נספר לך כיצד השמיד פורקיס את האורקר". וכך סיפרו לו החבורה איך הושמד האורקר. לבסוף, הנהן קרלוס ואמר "כן, זה אכן סיפור יפה מאוד, אך אין ספק שהוא אינו אמיתי, וגם אם כן, אתה הפרת את העסקה בכך שהם עזרו לך, מה שאני די בטוח שלא קרה מעולם. עכשיו, שומרים" אמר בעודו מצלצל בפעמון זהוב, ולפתע הופיע פלוגת שומרים שלמה "זרקו אותם לצינוק, וארגנו הוצעה להורג מחר. תבינו, אני השולט כאן, ואין דבר שאתם יכולים לעשות נגד זה". השומרים באו להוביל אותם לצינוק, אך באותו הזמן קרה דבר משונה. אודון ורודון ניגשו אל קרלוס, ואף אחד לא ניסה לעצור אותם. למעשה, נראה כאילו השומרים לא ראו אותם אפילו. לבסוף הם הגיעו לקרלוס, שלא הפסיק לצעוק לשומרים "הצילו, הצילו!". לבסוף, הם נעמדו משני צדדיו, רכנו אל אוזנו ולחשו דבר מה. לפתע, אזל כל הצבע מפניו של קרלוס והוא נפל והתעלף. נראה שרק אז השומרים הבינו מה קרה, כי הם פנו אל אודון ורודון וניסו לתפוס אותם. אלא שכשנגעו ידי השומרים ברודון, הוא החל לעלות באש, וכל השומרים שהתקרבו עליו נכוו. כשנגעו בידו של אודון, היו כאלה שהתעוורו, והיו כאלה שהוטחו לאחור מכדור אש. השומרים החליטו לשמור מרחק מהמכשפים. לפתע, פרץ לחדר אדם לבוש גלימה. היה לו שיער מאפיר על הראש, ופניו היו חרושי קמטים."אדוני השופט" אמר אחד השומרים "יש כאן אנשים מסוכנים, לטובתך, כדאי שתצא מכאן". "לא ולא" אמר השופט "קראו לי להגיע לכאן בדחיפות. אמרו שמדובר באימות צוואה" אמר השופט. סהר, בדיוק כמו כולם, היה המום. לפתע אמר אודון "הנה הצוואה" והושיט לשופט את הצוואה של אביו של פורקיס. השופט בדק אותה זמן מה ואמר "זה בהחלט כתב ידו של קורנוס', מה גם שאני הוא אחד מהעדים שחתם עליה, בדיוק כאן" אמר והראה להם את הנקודה שבה חתמו העדים על הצוואה. "אי לכך, אני מכריז על פורקיס כלורד פורקיס, שליט טירת נמלוס". מיד השתחוו לפני פורקיס כל השומרים, כולל אחותו הקטנה. "מתי נספר לו"? שאל פורקיס והצביע על אחיו המעולף. "אני חושב שעכשיו" אמר אודון. הוא החווה בידו, וכד מים התגשם בחלל האוויר, וכל תכולתו נשפכה על קרלוס. מיד הוא התעורר בפנים סמוקות מבושה, וצעק לשומרים "אסרו אותם, הרגו אותם, לא אכפת לי מה תעשו להם, אני פשוט לא רוצה לראות אותם יותר בחיים!". "למה אתם עומדים כמו גלמים" שאג "אני ציוותי עליכם להרוג אותם". כך החל לצרוח עליהם קרלוס, עד שגרונו ניחר. אז סיפר לו השופט את האמת על הצוואה. "לא, זה לא יכול להיות" אמר קרלוס "זה יכול להיות" אמר פורקיס ורכן אליו "וזה מה שקרה". אמר. כך הורידו מקרלוס את הגלימה והנזר. כשהציעו אותם לפורקיס, סירב מכיוון ש"הוא לא רוצה לגעת בשום דבר שאחיו הטיפש נגע". פורקיס חיבק את אחותו חיבוק ארוך וממושך. לאחר מכן הוא התעקש שתספר לו מה קרה מאז עזב. היא סיפרה לו איך קרלוס הרעיל את כולם בזמן האוכל, מלבדה, כיוון שהייתה חולה מאוד ולא אכלה איתם. לאחר מכן, היא סיפרה לו שקרלוס איים עליה באיומי מוות אם תאמר אפילו מילה אחת על סיבת המוות של משפחתם. לכן היא הפכה למשרתת בארמון. היא סיפרה על השיפוצים שעשה קרלוס בארמון, וגם על החוקים החדשים שחוקק. "הוא הרס את כל מה שמשפחתנו עשתה במאות השנים האחרונות. הוא כל הזמן רק עורך משתים ומסיבות, ובכל מקום תולה דיוקנאות של עצמו. את כל פריטי המשפחה הוא שם בחדר אחסון ישן. כל התושבים שונאים אותו. אין מספיק אוכל ומים, כי הוא לוקח הכול לעצמו. הוא אפילו הצליח להשתלט בכוח על אדמות אחרות והגדיל את האוכלוסייה. מזל שעכשיו הוא לא האדון של הארמון הזה יותר" אמרה "אחרת היינו נכנסים למלחמה איומה שבסופה כולנו היינו מתים". לאחר שזרקו את קרלוס לכלא, פורקיס שינה כמה דברים. הוא החזיר את שטחי האדמה שכבש קרלוס. הוא ביטל את כל החוקים המשונים של אחיו שנוצרו רק בשביל לאמלל את האנשים, והוא הוציא אנשים שקרלוס הכניס לכלא מכיוון שהם עברו על אחד מחוקיו הטיפשיים. לבסוף, בתום כל העבודות המלוכלכות, צנח פורקיס למיטתו של אביו, ושקע בשינה עמוקה. בבוקר, כל החבורה אכלה ושתתה ארוחה מפוארת יחד עם אחותו של פורקיס. פורקיס הפקיד בידי אחותו את השליטה באופן זמני, ומינה לה בתור יועץ את השופט שאימת את הצוואה, שהיה חבר קרוב של אביהם. לאחר מכן התארגנו בני החבורה ויצאו לדרך. "אתה בטוח שזה בסדר?" שאלה את פורקיס אחותו רגע לפני המסע. "כן, זה בסדר. אני בדרכים איתם כבר זמן רב. אני מבטיח שאני אחזור" אמר וחיבק אותה. "ומה אם לא תחזור"? שאלה אחותו "אני לא אוכל לנהל את הממלכה לבד לאורך זמן. קרלוס בטוח ינסה לתפוס את השלטון". "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. כשנגמור את השליחות שלנו אני אחזור ואנהל איתך את הממלכה. אבל עכשיו אני צריך ללכת" אמר. "להתראות" אמרה אחותו בעודו יוצא מן הארמון. כך המשיכה החבורה, בדרך לאורת'ורנוס, הר הגעש העצום שבוא כמעט מצאו את מותם.

בלגנאום, סווילונור והמוות

החבורה המשיכה בדרכה אל ארץ האש. היה מוזר לסהר לעשות את הדרך הזאת שוב, בעיקר משום שזיהה כל דבר בדרך. לסהר היה קל לזכור דברים ומקומות שהוא ראה, זה מה שהפך את המסעות הרבים שלו לקלים. אבל עכשיו הוא ידע שיש סיכויים רבים שהם הולכים למות. הוא הרגיש בעצמו את העוצמה של אורת'ורנוס, ואין לו שום אפשרות להכחיש את העובדה שמול העוצמה של אורת'ורנוס, כוחו של השטן הוא כאין ואפס. לכן חשש במיוחד כשנגלתה לפניהם ארץ האש ממרחק. לפתע, מבין העצים צנח חרמש עצום, עשוי מתכת כסופה, שקו שחור מתפתל עליה. ספר המוות שהיה בידיו של רודון החל לזהור.קיס'נור יצא מבין העצים, אבל הפעם ההבעה שלו לא שידרה בוז ועליונות, אלא הפעם היא שידרה פחד תהומי. לפתע המוני מתים וגובלינים יצאו מבין העצים. אבל המתים נראו שונה. במקום אנשים חיוורים לבושי טוניקות, ובידיהם חרבות בצבעים שונים, היו למתים האלה עיניים חסרות אישונים, בגדיהם היו מבגדי איכרים פשוטים, עד בגדי מלוכה, ועורם היה סגלגל שחור. בידיהם היו כלי נשק שונים. לכמה היו סכינים פשוטים ומקלות, ולאחרים היו גרזני קרב, וחרבות מצוחצחות.לפתע, הופיע יד עטוית כפפת שריון עצומה על החרמש, ומי שהחזיק בו יצא החוצה. הדבר הראשון שאליו סהר שם לב היה שכשהדמות הגבוה יצאה, החשיכו השמיים והיום הפך ללילה. הדבר השני ששם לב עליו,היה שגובה הדמות הוא 4 מטר, והיא לבשה שריון מלא ומעליו גלימה שחורה אם ברדס על הראש. לאחר מכן שם לב שהחרמש היה עשוי עץ שחור, והלהב היה באורך 2 מטרים. טבעת שחורה ועליה גולגולת קטנה עשויה יהלום הייתה על ידו הימנית. הדמות נעלה מגפיים כבדים מעור. סהר היה משותק מרוב פחד. הדמות הושיטה יד עטוית שריון ותפסה בגרונו של סהר. סהר הרגיש במחסור באוויר. הוא הרגיש כאילו חושך מתפשט מאצבעותיו של אויבו. לפתע החלה לדבר הדמות. "אז אתה הוא זה שאדוני מחפש" אמר האיש הגדול. "חשבתי שתראה קצת יותר… מאיים" אמר והחל לצחוק. סהר חשב שקולו של השטן נורא, אבל קולה של הדמות היה אפילו יותר גרוע. קולו נשמע כאילו החושך פצח את פיו ודיבר."מלאך המוות" אמרו אודון ורודון בקולות מלאים בשנאה. רק אז נזכר סהר במה שהראו להם אודון ורודון על העבר, והוא נזכר כיצד נראה מלאך המוות. לפתע תפס סהר מול מי הוא ניצב. רק אז הבין סהר שהוא ניצב פנים מול פנים מול המוות בעצמו.
דממה. אף אחד לא העז לזוז מול נוכחותו של המוות עצמו. הראשונה שזזה הייתה לילה "אתה" היא אמרה בשיניים חשוקות "אתה הייתה זה שאני ולינדור פגשנו בגבעת ארונטו, אתה זה שגרם לי לאבד את חיי הנצח!". "מודה באשמה" אמר מלאך המוות, ואצבעותיו הקרות התהדקו עוד יותר סביב צווארו של סהר. לפתע לילה תקפה. היא שלפה את סכיניה ועטה על מלאך המוות. לפתע נמלא ליבו של סהר תקווה, כי הוא חשב שהיא תפגע במוות. אך לפני שפגעה בוא, הוא הטה את חרמשו וכמעט ערף את ראשה של לילה. אך לפני שעשה זאת, זינק פורקיס מאחוריו ותקע את פגיונו ואת שינו של האורקר בגבו של מלאך המוות. שניהם נתקעו עד הסוף בגבו של המוות, אך במקום להתפורר, הוא פשוט עזב את סהר, והוריד את הברדס מפניו. כל הצבע אזל מפניהם של בני החבורה. אפילו קיס'נור הפנה את מבטו, וסהר הבין למה, הוא הביט בפניו של המוות עצמו. במקום שהראש אמור להיות בו, הייתה גולגולת. אבל זאת לא הייתה סתם גולגולת. לגולגולת נדבקו שאריות בשר, כאילו מישהו תלש את הגולגולת מבן אדם ופשט את העור מעליה. ארובות העיניים החלולות הקרינו עוצמה, ונראה כאילו יוצאים מהן סלילי חשכה וערפל. רק רודון ואודון הביטו באומץ בפניו של המוות ולא הושפעו כליל. הם הנהנו זה לזה, ואז רודון צעק "אוניטרה בלגנאום" ואודון צעק "אוניטרה סווילונור". תחילה לא קרה דבר. סהר חשש לרגע, בזמן שהחל לאבד את הכרתו, שאולי נכשל קסמם של המכשפים. אבל אז, מטוטיהם רעדו, והדרקונים שעליהם זזו, וירו כדורי אש. קיס'נור התגונן באמצעות מגן שיצר בקסם, ומלאך המוות לא הושפע כלל. אך כל המתים נשרפו לאפר. פרצי האש החזירו את סהר וחבריו להכרה. כשנגמרו פרצי האש, ניצבו שני דרקונים באורך של כ-5 מטרים, אחד שחור, ואחד לבן. על הלבן ישב אודון ועל השחור ישב רודון. סהר שם לב שהם דומים מאוד לדרקונים שעל מטוטיהם, ואז הוא הבין שנעלמו הדרקונים על המטות שלהם. מלאך המוות, שהחזיר את הברדס לפניו, צחק, הכניס יד לגלימתו השחורה והוציא מספר פנינים שחורות זרק אותן לאדמה. כל אחת מהן התפוצצה בענן עשן שחור, וכשהתפזר העשן, ניצב במקומה אחד מאותם מתים משונים. רגע לפני שאחד מהם ערף את ראשו של סהר, הוא הרגיש משהו שנידחף לתוך ידו. הוא הרים את ידו, וחסם באמצעות פגיונו של פורקיס את החרב. אז הוא דקר בצלעות המת, והמת התפוגג בענן שחור, וכשהענן נעלם, ניצבה במקום המת פנינה שחורה שבורה. באותו הזמן, תקפו את מלאך המוות אודון ורודון ביחד. מלאך המוות חסם את חרבותיהם בחרמשו, הניף אותו והתכוון להרוג אותם, אך באותו הרגע, עיוות חלף במלאך המוות. אודון ורודון תקעו בו את חרבותיהם. החושך שנוצר ממנו התחלף שוב פעם באור הצהריים, ומלאך המוות התמוטט. אז פנו אודון ורודון אל קיס'נור, שפיו נפער בתדהמה. אך לפני שמישהו מבין שני הצדדים הספיק להגיב, קם לפתע מלאך המוות, וניקה את גלימתו. לפתע שם לב סהר, שידו של המוות לא הייתה ממשית, ולמעשה הוא לא היה אמיתי. לאחר שוידא המוות שגלימתו נקייה, פנה אל החבורה ואמר "זאת הייתה אזהרה. למרות שאיני ממשי ברגע זה, אני אחזור במלוא כוחי אל הארץ הזאת בעוד זמן קצר. אני נותן לכם הזדמנות להיכנע. כוחי עולה על שלכם פי עשרות מונים. וכוחו של אדוני, השטן, עולה על שלי פי כמה, אז אני מזהיר אתכם, היכנעו כל עוד יש לכם הזדמנות. אחרת…" אמר המוות והביט בידו, שהבהבה באור קלוש. "אני חייב לחזור לארמוני, אבל זכרו את הצעתי. אני מצפה לתשובתכם" אמר ונעלם בענן שחור. כל המתים נעלמו לפתע, ובמקומם היו פנינים שחורות ושבורות. רק קיס'נור, שנראה מפוחד יותר מבדרך כלל, נשאר. אודון, רודון, פורקיס וסהר כיוונו עליו את כלי הנשק שלהם. "הסבר הכול, מהתחלה" אמר רודון "למה עשיתם את זה, ואיך המוות הצליח ללבוש צורה ממשית למשך פרק הזמן הזה"? "האדון שלי עשה את זה בשביל להפחיד אתכם" אמר קיס'נור "הוא עשה את זה לאחר שהשטן ציווה עליו. ובאשר לעובדה שהוא היה כאן, זה בגלל שהוא חזק יותר ממה שנדמה לך, רודון. בעוד 4 ימים הוא יצליח להיכנס לארץ הזאת יחד עם צבאו, ואז יבוא קצכם" אמר קיס'נור וצחק צחוק נבזי, אבל סהר ראה שעיניו משדרות רק פחד ואימה. לפתע, התחיל להבין סהר את קיס'נור. קיס'נור בסך הכול היה מישהו שרצה כוח, אבל נקלע למצב שהיה גדול מבינתו. הוא נאלץ לשרת את השטן ואת המוות בכבודם ובעצמם, והדבר היחיד שהשב לו הנאה בחייו היה ההתעללות בחלשים ממנו בזמן שהתרחק מסביבתם של אדוניו."לך מכאן" אמר אודון בזעם "לך מכאן ועל תחזור. תזחל למוות ותתחנן לרחמיו. איני רוצה לראות אותך כאן. לך, לפני שאגרש אותך". "תודה" אמר קיס'נור, ובאותו הרגע התפורר לאפר. "הוא מעורר רחמים" אמר רודון ובעט באפר "וגם כאבים" אמר הדרקון השחור. סהר נבהל עד מאוד למשמע הדרקונים המדברים. "הם מדברים"? שאל סהר את אודון ורודון "כן" אמר הדרקון הלבן בקול עשיר. "אתה יכולת לשאול אותנו את שאלתך, אני די בטוח שלא יהיה נעים לך אם ידברו אליך בזמן שאתה מקשיב" אמר הדרקון. כל החבורה פערו את פיותיהם בחוסר אמון. "כן, ייתכן ושכחנו לספר לכם שהדרקונים שלנו יודעים לדבר" אמר אודון. "ייתכן גם ששכחתם לספר לנו בכלל שיש לכם דרקונים" אמר סטרון. הדרקונים פסעו אליהם בצעדים כבדים. "אני הוא בלגנאום" אמר הדרקון השחור "ואני הוא סווילונור" אמר הדרקון הלבן. "נעים לפגוש אתכם" אמרו שניהם בו זמנית."רגע" אמר סהר "אז אתם דרקונים אמיתיים"? שאל. "אכן" אמר סווילונור "לפני כמה מאות שנים, העניק אורוז שתי ביצי דרקונים לאודון ורודון, ואנחנו בקענו מהן. אנחנו נחשבים לדרקונים צעירים יחסית, אבל זה לא משנה." אמרו. במשך כמה זמן נשארה החבורה בהלם, מנסה לעכל את מאורעות היום. הם הותקפו על ידי מלאך המוות, כמעט מתו, שוב, ועכשיו הם גילו שהדרקונים שעל מטיהם של אודון ורודון חיים ומדברים. לבסוף, הופרעו מחשבותיהם כששמעו קולות של גמדים רצים ומנופפים בגרזניהם. לבסוף הם הגיעו, וגילו להפתעתם שהקרב נגמר מזמן. " מה קרה כאן"? שאל ת'רקוס, הגמד הזקן ששמר על ארץ האש. אודון הסביר לו בקצרה מה קרה. "אני מבין. זה נשמע די…" אמר ת'רקוס וראה לפתע את הדרקונים. "שלום" אמר בלגנאום. "דרקון"! צעקו הגמדים ורצו להתחבא מאחורי אודון ורודון. "אם לא שמתם לב" אמר סווילונור "גם אני נמצא כאן, אז אם כבר, נכון יותר לצעוק "דרקונים"! הבנתם"? שאל. כל הגמדים, מלבד פלר ות'רקוס, התעלפו בו במקום. מובן שכולם הבינו מדוע התעלפו הגמדים. כולם שמעו את הסיפורים על הדרקונים המרושעים שהשמידו גמדים ושרפו את בתיהם. סהר הבין שכנראה דובר בדרקונים המרושעים במלחמה הגדולה. לבסוף התעוררו הגמדים. הדרקונים ניסו להתנצל, מה שגרם לגמדים להתעלף שנית. לבסוף חזרו הדרקונים למטות, הגמדים התעוררו ויחד הם צעדו אל ארץ האש.