מלחמות המוות פרק ז'

איש הלהבות

הם הגיעו לקרחת יער קטנה שעצים כיסו בה את שמי הלילה השחורים. אור הירח ניבט דרך צמרות העצים כשפורקיס, פלר סטרון וסהר התמוטטו על הדשא הרך. "כדאי שנישן" אמר אודון "מצפה לנו מחר יום ארוך". סטרון קילל את התאומים בלבו, 'מי הם חושבים את עצמם' שאל בליבו. "אנחנו" אמר רודון "המכשפים שהצילו אתכם ממוות וודאי פעמיים, צייד. כדאי שתתחיל להתייחס אלינו קצת יותר בכבוד". 'איך הם ידעו' חשב בליבו סטרון. "אנחנו נשמור הלילה, אז כדאי שתשנו קצת" אמר אודון "ואלה שלא ישנים" אמר והפנה את מבטו ללינדור "כדאי שתנוחו". סהר רצה להתווכח, לומר לו שהוא ערני מספיק, אך אודון מלמל כמה מילים, ולפתע חש סהר עייפות גדולה שנוחתת עליו. הוא הסתכל סביבו וראה שכולם ישנים, זולת לינדור שנשאר ער, אך עיניו היו עצומות. 'אני לא אירדם' חשב בליבו סהר. הוא שינן מספר פעמים את אותו משפט, עד שנרדם וצלל לסיוט נורא. בחלומו,הוא היה תינוק בעריסה, וממנה, הוא ראה את סבו ואת אבי סבו, לבושים לקרב. לבושם היה מהודר, ועל ראשו של אבי סבו נח כתר זהב. הוא ראה את אביו ואמו עומדים ליד עריסתו, ומבטי דאגה על פניהם. התמונה השתנתה. הוא ראה יערות עולים בלהבות, מפלצות מחרידות מחריבות ערים, ושדה קרב בוער, שבו צבא שלם של אלפים גמדים ובני אדם נשרפו ברגע אחד על ידי אש מהשמים. מתוך האש הוא ראה פנים מביטות אליו והעוצמה שקרנה מהפנים האלו הייתה נוראה ועצומה. הפנים אמרו בקול נורא ומצמרר 'בסופו של דבר יגיע גם תורך' וצחק צחוק נורא. לפתע התרומם הפרצוף והפך מוחשי יותר, ומתוך הלהבות שהפכו לשחורות, יצא גופו. עוצמה רבה יצאה מגופו והוא ראה אותו במטושטש. לפתע, הוא ראה שני אנשים גאים ותמירים, בעלי זקנים ומטות. הם צעקו לעבר האיש "עזוב אותו". בגלל העוצמה שקרנה מהאיש המרושע, סהר לא ראה אותם, אך הוא ידע שהוא מכיר אותם מאיפה שהוא. שני האנשים התנפלו על הדמות המרושעת אך הוא הכה אותם בחרב שיצאה מתוך האש והם עפו הצידה. דם זלג על פניהם. האיש הסתכל לכיוונו של סהר ואמר "ועכשיו עתה" והתנפל אליו. בוא ברגע האיש נעלם, וגם האש. סהר ראה רק שחור. לפתע אור לבן מסמא הופיע לפניו, והוא התעורר שטוף זיעה, בקרחת היער, בעלות השחר. כולם ישנו, מלבד לינדור, אודון ורודון, שבשלו ארוחת בוקר. הוא ראה שקצת דם היה על פניהם. הוא החליט שמתישהו הוא יברר מי שני המכשפים הללו. אודון ראה שהתעורר וקידם את פניו בבוקר טוב, ונתן לו כוס עם משקה מוזר בעל ריח מתקתק. כששתה את המשקה, הרגיש שכל המתח מהסיוט מתפוגג, והמשקה מילא אותו בתחושת חמימות ועייפות. הטעם היה מתקתק וחמים. לאחר מיכן קם אודון ונתן לו קצת מהמרק המוזר שהכין. המרק נראה כמו מי ביבים מזוהמים, וכך היה גם הריח. הוא התכוון לומר שהוא לא כל כך רעב, אף על פי שכשהגיע לפונדק יומיים לפני אותו יום הוא גווע ברעב, אך כשראה את לינדור אוכל את המרק המגעיל, ואת החיוך על פניו של אודון שחיכה שייקח את הצלחת מידיו, החליט לנסות. סהר הבין שלסרב למרק ההוא, יכולה הייתה להיות כנראה הטעות הגדולה ביותר בחייו. למרק היה טעם גן עדן, ואף על שאכל בקערת עץ קטנה, נראה שהיא לא מתרוקנת. רק אחרי שסהר היה שבע, ולא יכול היה לאכול עוד, הקערה התרוקנה משום מה. המרק מילא את סהר אנרגיות כאילו ישן יומיים שלמים.
כל החבורה קמה, ואודון הגיש להם את המרק המוזר, אך משום מה לא את המשקה. הם התקדמו ביער במשך היום ורוחם של החבורה הייתה עליזה. כנראה בגלל המרק המוזר הזה, שסהר הניח שהוא מכושף. כך הם הלכו ביער, על שביל עתיק שנראה מעט הרוס, אך הם סמכו משום מה בלב שלם על אודון ורודון שזו הדרך הנכונה. אפילו לסטרון לא היו ספיקות כשהתאומים אמרו שהם הולכים לראות את המשך הדרך.

"הוא משך אותו אליו בזמן החלומות" אמר אודון לאחיו כשהחבורה הייתה רחוקה מתווך שמיעה "זה כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת, בייחוד כשאנחנו מגנים עליו, אפילו בשבילו". "להזכירך אודון היקר, אבי הנאלח לא מאמין במושג בלתי אפשרי" אמר רודון "אני מכיר את אבי יותר טוב מסגניו, ולהזכירך, אני והוא קשורים בקשר חזק במיוחד. אני יודע שיש לו את הכוח להתחמק מכל חוק וחוק שאביך הדגול קבע כשחילק את העולמות שלנו ביחד עם השאר". "הההמממ… נקודה מעניינת אבל, אנחנו נצטרך לספר לסהר מתישהו, ועדיף כמה שיותר מהר". אמר אודון "אני חוש…" אמר רודון בזמן שהופיע על ענף של עץ, נץ לבן עם טופרי זהב. הנץ התיישב על כתפו של אודון ולחש דבר מה. אודון הנהן, שלף מכיסו חטיף ובירך את הנץ. הנץ עף עם החטיף בפיו, חג כמה סיבובים סביבם, ונעלם בהבזק אור. "הודעה מאבי" אמר אודון "מה הוא רוצה"? שאל רודון "הוא ישלח נציג שידבר איתנו. ניפגש איתו בחצות הליל במערת הגבול. זה נמצא בדרך שלנו בכל אופן אז לא תהיה שום בעיה" אמר אודון. "מה עם סהר"? שאל רודון "אבי לא ינוח עד שכל השושלת של משפחתו תושמד בגלל האבל שקרה לו על ידי אבי סבו, אבל לא זאת הסיבה האמיתית" . "אם כן, מה היא הסיבה האמיתית לכך"? שאל אודון. "אני להזכירך, קוללתי בעינו של אבי, ומבחינתי, זה הוא אות הקלון הגדול ביותר שקיבלתי מאבי כשיצר אותי. אבל כשהבטנו בו בפעם הראשונה, בעודו תינוק בעריסה, עוצמתו סנוורה את עיני קשות. זאת הסיבה שאבי מעוניין כל כך להשמיד אותו. הוא היחיד שמסוגל לעשות לו את מה שאני מאחל שהיה בכוחי לעשות לו ולקללותיו הנוראות לפני עידנים. בכוחו לעשות את מה שאביך חולם לעשות שנים". "אם מה שאתה אומר נכון" אמר אודון "אנחנו חייבים לחשוף אותו לסודות העתיקים, ואם יהיה בכך צורך, נצטרך להביא אותו למקדש העתיק, על מנת שאבי יראה לו מי הוא באמת". "תן לו זמן" אמר רודון "הבשורה תכה בו קשה משאתה חושב".
במילים אלה הם חזרו לחבורה השאננה להסביר להם לאן הם הולכים.