מלחמות המוות פרק ג'

סכנה בכל מקום

איש מוזר נכנס לפונדק. משהו אמר לסהר שיש סכנה באיש הזה. כשהסתכל על אודון ורודון ראה שהם מסתכלים בהבעה מוזרה למדי על האיש. עורו של האיש היה חיוור, כאילו כל הצבע אזל מפניו. הוא היה גבוה ורזה, והוא חגר חרב קצרה על מותניו. לרגע, לסהר נדמה היה שהאיש מתפוגג ונעלם לאט לאט, אך כעבור כמה שניות עורו חזר להיות מוצק. אנשים התחילו לצאת מהפונדק והאיש המוזר התיישב באחד השולחנות והסתכל אליהם. מוזר, חשב לעצמו סהר. עוד איש בדיוק כזה נכנס לפונדק והתיישב ליד חברו. סהר חשב שהוא רק מדמיין, אבל הוא הרגיש שפתאום הטמפרטורה בחדר צנחה ב10 מעלות לפחות. עיניו של רודון נפערו באימה, כמו עיני אחיו. פורקיס, לילה ולינדור החלו להרגיש שמשהו לא בסדר והפסיקו את שיחותיהם. רק פלר וסטרון שהיו שקועים בשיחה על דרכים איך ליצור סכינים משני נמר המשיכו בשיחתם. שני האנשים התחילו לדבר בלחש בשפה שהוא לא הבין. הוא הסתכל וראה שאודון ורודון מדברים בלחש באותה שפה, רק מהר יותר, ואף על פי שלחשו דבורם נשמע חזק יותר מדבורם של הזרים. המטות שלהם זהרו בזמן לחישתם. פתאום התמוטטו לרגע שני האנשים המוזרים והפסיקו ללחוש. גם אודון ורודון הפסיקו ללחוש והבעת סיפוק עלתה על פניהם, אך היא הייתה זמנית בלבד, מכיוון שבאותו רגע נכנס לפונדק עוד איש אחד, אך הוא היה גדול יותר מהשניים האחרים, והוא נראה שונה והרבה יותר עוצמתי. התאומים קיללו חרישית. רק באותו רגע, שמו לב למתרחש פלר וסטרון, ששלפו את כלי הנשק והסתכלו על הזרים. רודון אמר "לכו עכשיו, כולם" אף אחד לא הבין למה הוא מתכוון עד שהוא קם לפתע ממקומו, כשהבדולח שבראש מטהו זהר. "אמרתי לכו"! שאג. הפעם כולם נשמעו לו ורצו לדלת, בדיוק בזמן שהאנשים המוזרים קמו גם כן ושלפו את חרבותיהם הקצרות. החרבות היו ממתכת לבנה מוזרה, שצבעה היה כעצם, ויהלום שקוף היה בניצבה של כל חרב. הם התקרבו אליהם בזריזות, כשבראשם, צעד האיש השלישי, שנראה גדול יותר מכולם. כשסהר התמקד בהם, הוא גילה שלמעשה, הם אינם הולכים, אלא מרחפים באוויר כמה סנטימטרים מעל הרצפה. "לכו"! צעק אודון לכול האנשים בפונדק והבריח אותם החוצה. "קדימה אנחנו חייבים לצאת" אמר אודון לחבורה שעמדה בפתח הדלת וצפתה ברודון, שמלמל מילים לא ברורות בעוד האנשים המוזרים מנסים לתקוף אותו, אבל לא מסוגלים לעבור מחסום מוזר שהקיף אותו. "מה עם אחיך" שאל סהר. "אין לנו זמן לזה, אנחנו חייבים לצאת מכאן" אמר אודון. "אני לא אכנע בלי קרב" אמר פלר "צאו עכשיו"! צעק אודון בעוד מטהו זוהר. מיד הם יצאו מהפונדק ורצו ליער שליד הפונדק, בזמן שכדור אש ענקי פוצץ את הפונדק."מה קרה לאחיך"? שאל סהר "הוא ממש כאן" אמר והצביע על ההריסות, בזמן שמתוכן יצאה דמות שחורה מעופפת, שנחתה ממש לידם. כל החבורה הסתכלה על רודון, שצלקתו שזהרה משום מה החלה לחזור לקדמותה בעוד הבעת הזעם שעל פניו פינתה את מקומה לעייפות בעודו נשען על אחיו. "אנחנו חייבים לברוח" אמר רודון. "הוא ישלח עוד חיילים לתפוס אותנו" אמר לאחיו. "ואותו" אמר והצביע על סהר. "רגע מה זאת אומרת" אמר סהר "מה זאת אומרת אותי"? שאל. "מי היו האנשים האלו"? שאל פורקיס. "אני זוכר אותם" אמר לינדור "גם אני" אמרה לילה "איך אפשר לשכוח זאת" סיננה לעברו בזעם "בכל אופן" אמר אודון, "מה שאתם צריכים לזכור זה, שהסכנה בכל מקום, הבנתם"? שאל, "כן" אמר לינדור, "אז בואו נזוז" אמר אודון. "רגע", אמר סטרון, "אני לא הולך לשום מקום עד שלא תאמרו לנו מי היו האנשים האלה". "נסביר לך כשנגיע למקום בטוח" אמר אודון. "בסדר" אמר סטרון באי חשק. שני האחים רצו לעבר היער, כשגלימותיהם מתנופפות מאחור. כל החבורה באה בעקבותיהם, וכך הם נבלעו בחשכת העצים.