מלחמות גן-העדן והגיהנום.פרק א'-נשמות.
לא רבים יודעים זאת,אבל נשמות-הם כח.
בעבר,כל אדם שמת ונשמתו עברה עלאה,
היה נמצא במלחמה.מאז ומעולם שדים ומלאכים
נלחמו על הנשמות,ורבו על נשמתו של כל אדם.
דורות רבים מאוד עברו כך,עד שהוחלט לקבוע
את גורל הנשמות על פי האדם.שערי גיהינום נפתחים בפני האנשים הרעים,ובפני האנשים הטובים
נפתחים שערי גן-עדן.בגן-העדן ובגיהינום ישנם שומרים.
בגיהינום ישנו את מלך הגיהנום-סטזיוס.בגן-העדן ישנו את מנהיג המלאכים-אנטרס.
סטזיוס טייל בגינת הפרחים השחורים.הוא חייך והעביר יד על אבן הספיר.
"סטזיוס!" קרא אנטרס.
סטזיוס הסתובב,ואמר לאנטרס:"אם באת בשביל האבן-לא למכירה!" הוא צחק.
"מאה אלף נשמות" אמר אנטרס.
סטזיוס מחק את צחוקו:"מתאים אלף,ויש לנו עסק".
אנטרס התהלך בגן-העדן.הוא היה גבוה,בחליפה רשמית לבנה,שיער בלונדיני קצר,ועיניים ירוקות.
אנטרס שלף חמש אבנים:סגולה,לבנה,ירוקה,אדומה והאבן החדשה לאוסף:הכחולה.
"אדוני" אמר מלאך נמוך."ישנה בעיה.חמש מאות וחמישים אלף נשמות נעלמו!"
"לא.זה בסדר,מכרתי אותן" אמר בקול צרוד.המלאך הזדעזע,אך לא אמר דבר.הוא ידע שגם אם יגיד או יעשה משהו,אנטרס חזק הרבה יותר מימנו.
אחרי כמה רגעים עזב המלאך,והשאיר את אנטרס לבד במערב גן העדן.אנטרס המשיך בסיבוב,וידע כי יקחו לו שעות רבות לעבור את כל גן העדן.
סטזיוס ישב במשרדו,מרוצה מן העסקה שעשה כמה ימים לפני כן."טיפש" מלמל כשהניח כל נשמה במקומה הראוי.את המאושרות ביותר,שם במקום האומלל ביותר.
סטזיוס הביט בלוח האבנים שלו.אבן כתומה,שחורה,צהובה,חומה והאבן החדשה שמצא יום קודם-האבן התכלת.
סטזיוס הביט בשעון הקיר והחליט לשחרר את חיות הגיהינום."חפשו שוב את השער לעולם החיים" ציווה עליהם.
לאחר שעזבו,הוא חזר לעיסוקו,והניח את הנשמות החדשות לאוסף.
כמה שדים עברו במשרדו ומסרו לו דיווח על כל נשמה ונשמה בגיהינום.
סטזיוס היה בגובהו של אנטרס,שיער שחור קצר,עיניים שחורות,חליפה שחורה.רבים חששו לא רק מכוחו,אלא גם ממראהו המפחיד.אם תיתקל בו,טוב….עדיף שלא תיתקל בו.
"סטזיוס מלכי" קראה שדה שנראתה מעט מודאגת."חיות הגיהנום שלך…הן..טוב….חלקן נעלמו…..מה?"
סטזיוס סימן לה לעצור,וחייך."קראי לאחיינו.מצאנו את השער".
סופה כבדה החלה בקנזס.שרב כבד הגיע לאטליה.ברד החל בסוריה.מזג האוויר השתגע בכל מקום בעולם.
באחד מבתי ניו-יורק,שכב ילד שעדיין לא ידע מה הולך לקרות.השעה הייתה חצות,ובחדרו ישן בשקט ילד.עם הרעם הראשון,הוא קם בסערה.
קאי דוויל,ילד בן 15,שיער חום,עיניו כחולות.הסופה התחילה,והוא התקשה לישון.
רעש הגיע מהסלון,והוא החליט לקום."אמא?" אמר בשקט וירד לסלון.
"קח את התכשיטים,אני אקח את מה שבכספת" אמר קול כבד.
"מי שם?!" אמר.זוג אנשים,אחד שמן אחד רזה,עמדו וכיוונו אקדח.
"תגיד,תצעק,תזוז או אפילו תהנהן-כדור בראש.עמוד שם ואל-" "יש שם מישהו?" נשמע קול מלמעלה.
"אופס.מאוחר מידי" אמר השמן,וירה.זה היה עיניין של שניות.קאי,עומד במקום,קפוא מרוב אימה,לא זז,ידע שזה הסוף.הכדור הגיע אל מול הפרצוף,ורק אז שמע את קול הירייה."לא…." לחש ברגע שהכדור הגיע אל מצחו.הוא נפל אחורנית,אל מדרגות,והספיק רק לשמוע צרחה:"קאי!!!" לפני שעיניו נכבו,לתמיד.
קאי שכב מת,ולא היה אפשר לעשות כלום.
קאי פקח את עיניו,ונעמד."פיו,זה היה רק חלום" אמר וקם מהמיטה.הוא ירד במדרגות אל הסלון.
"אמא?" אמר.הבית היה ריק."טוב,כנראה יצאה לקניות".
אחרי כמה דקות שהלך בבית,שם לב למשהו מוזר.בחוץ חשוך."לא יכול ליהיות" אמר,ופתח את הדלת.
"מה לעז…." אמר.חושך לגמרי."אבל זה לא יכול ליהיות..הבית מואר הרי…." אמר.הוא סגר את הדלת ונכנס חזרה פנימה.ואז הוא הבחין בתזוזה שמגיעה מהמטבח."הלו?" שאל ונכנס לשם.
נמר שחור גדול עמד שם,מביט בו."מי אתה?" הוא שאל.הנמר חייך,ושלח את רגלו הקדמית,קדימה.
"אוי לא!" צרח קאי והתחיל לברוח.הנמר רץ אחריו,עובר דרך הרהיטים שבבית."לא יכול ליהיות.גם אני יכול?!" צעק.הוא רץ אל השולחן שבחדר האורחים,וניסה לעבור דרכו.הוא הגיע אל השולחן,ונפל כשניסה לעבור דרכו."כנראה שלא" מלמל.הנמר הגיע אליו.הוא חשף שיניים."מה קורה לי?!" שאל קאי.
הנמר הוריד את ראשו,ונגע בראשו של קאי.אור כחול בוהק,והנמר נעלם."מה?!" אמר קאי וקם.
קאי מצא את עצמו היכן שירו בו,כשהשוטרים מצלמים אותו."מה יש לכם?!" הוא אמר והביט למטה.
הוא ראה את עצמו,בפיג'מה,שוכב שם."אני…מת?" שאל את עצמו.
"אכן" אמר קול מלמעלה."מי שם?" שאל.אף תשובה.הוא עלה למעלה,וראה את אימו בוכה בחדר השינה שלו."אמא,אני כאן!" הוא אמר,אך היא התעלמה.הוא המשיך לקרוא לה:"אמא.אמא.אמא!!" קרא.
"זה לא יעזור.כפי שאמרת בעצמך,אתה מת!" אמר קול מאחוריו.קאי הסתובב,וראה אדם נמוך,שיער אפור מקריח,בחליפה לבנה.
"מי אתה?מה הולך פה?מה קרה לי?" שאל קאי.
"הרבה שאלות בחור צעיר.בדרך כלל אני אמור לענות על כל אלה,אך הפעם-אאלץ לוותר.קדימה,צ'ופ-צ'ופ,אין לי את כל היום.יש מישהו שרוצה לראות אותך".
"אותי?מי?" שאל קאי.
"הבוס שלי,אנטרס.בחור נחמד.עכשיו בוא,אנחנו מבזבזים זמן יקר" אמר,והתחיל ללכת החוצה.
קאי עקב אחריו,והם הלכו בשקט דרך המסדרון שלמעלה,ירדו במדרגות,עברו דרך הדלת,והגיעו לחצר.
"אהה,אין דבר שמדהים יותר מהרוח הקרירה שבשעות הבוקר המוקדמות" נאנח הגבר הנמוך.
"אני רוצה הסברים".
"אוקיי,טוב איפה היינו?אה כן-אתה מת.מרוצה?" חייך הגבר הנמוך והגיע אל הכביש.
"אני לא אזוז עד שלא תסביר לי מה הולך כאן"
"טוב,מר עקשני," אמר הגבר:"לאחר שאנשים מתים,הנשמה מתנתקת מן הגוף.זה אומר שאם אתה היית נחמד לזקנות,לא רימית בפוקר,שיקרת לאמא שהמתכון החדש טעים-זכית.
אם היית מרושע לשכנים,לא אמרת 'לבריאות' למי שהיתעטש,ואמרת לסבא שלך מה אתה באמת חושב על הסיפורים שלו-הפסדת.במקרה שלך,אתה היית מזליסט מיוחד".
"מה זאת אומרת?!"
"זאת אומרת שרדפה אחריך חיית גיהינום וברגע האחרון הצלחתי להוציא אותך משם.כפי שאמרתי-מזליסט מיוחד".
"אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר" הודה קאי.
"ברור שאתה לא.אתה אנושי.בחיי,אתם משהו אתם…." חייך והציץ בשעון היד.
הבחירה שלך-תלך לביג דדי שבגן עדן,או תישאר ותבלה עוד זמן אכות עם מר חתולי-תולי".
קאי הביט סביב,כדי לוודא שזו לא מתיחה טיפשית,ואמר:"מי זה ביג דדי הזה?" אמר בתקווה שלא ישחרר שוב את הנמר שכמעט טרף אותו.
"ביג דדי?זה הבוס שלי.או שהוא ממש רוצה את הנשמה שלך,או שהוא פותח מסורת של לשבת על כוס תה ועוגיות עם מי שנועד ללכת לגיהינום".
"הייתי אמור ללכת לגיהינום?!" נדהם קאי.
"מאז שבאתי אתה שואל רק שאלות.וכן-היית אמור.אממממ……מה הייתה מילת הקסם?
או כן-בבידי קבטיטי מאמא סוג!" קרא הגבר הנמוך.
קאי שמע ציפצוף חזק באוזניים,והרגיש שהוא נקרע לגזרים.הוא נעלם מהחצר,והרגיש שהוא עף.
הוא נחת בכיסא משרדי,מול שולחן שמאחוריו ישב גבר גבוה בחליפה שחורה.
"שלום קאי.לא חשבת במקרה שאני ארשה לך ללכת עם בולג לאנטרס,נכון שלא?"
קאי נבהל ממראהו המפחיד של מי שישב מולו.
"עכשיו,ספר לי למה אנטרס מעוניין בך כל כך?" שאל הגבר.
קאי לא ידע מה לענות.הוא לא ידע מה הולך כאן,כל מה שידע הוא שהוא רוצה ללכת הבייתה.
"טוב אם לא תענה," אמר הגבר וקם:"אני אציג בפניך את חדר העינויים מס' 73 שלי.הוא האהוב עליי.
הוא נקרא:'מבלים עם דוד סטזיוס'.אני בטוח שתהנה" אמר הגבר.
קאי הרגיש פחד עמוק,והיה בטוח שמה שהולך לקרות כאן,לא יהיה נעים.
אנטרס חיכה במזרח גן-העדן כשהמלאך הנמוך שפגש מקודם,הופיע שוב.
"אדוני!הילד נעלם לי!" אמר המלאך.
"אני יודע אמר אנטרס.זה בסדר.סטזיוס יבוא בקרוב.זו הייתה המטרה" אמר אנטרס.
"אני לא מבין!" קרא המלאך.
"אם כך אסביר," אמר אנטרס:"כל מה שהיה עליי לעשות הוא לשלוח אותך.המשימה הייתה לשנות את גורלו של אחד המתים.סטזיוס יחשוד,ולא יבין מדוע.הוא יעלה לפה בקרוב,וישאל מה מטרתו של הילד,
וירצה למכור לי בנשמות רבות.תחטוף אז את הילד,ואני אגיד שיש לנשמתו ערך רב,ואבקש את כל הנשמות שמכרתי-בחזרה.מובן?"
תגובות (1)
אהבתי תמשיכי :)