מלאכית מאומצת-פרק תשיעי

אז הלכנו אל עבר חדר האומנות ,
ואני עדיין כעסתי על דיימון,
לא הייתה לו שום זכות לראות את ציורי ,
המחברת ההיא הייתה מקום הפלט שלי,
כאשר חשתי כי מוחי עומד להתפוצץ,
כאשר חשתי כי הכול יותר מידי,
והוא חדר אל פרטיותי, "היי, את בסדר?"
שאלה אנה "אה, בטח, המקום פשוט מעורר
זיכרונות" אמרתי לה "למדת פה?" שאלה בת'
"ברור, לפני כמה שנים" אמרתי בחיוך,
ידעתי כי הדרך הקלה לשכוח דבר-מה, הייתה
להיתעסק בדבר-מה אחר"אז איפה חיית
לפני השגעת לפה הפעם?"שאל אריק ועורו
נראה שזוף ביחס לזה של האחרים
"חייתי בפריז" אמרתי לו בחיוך
"ולפני כן?" שאל דיימון "לפני כן הייתי
בוינה, אוסטריה" אמרתי לו "ויש לי שאלה,
מזאת אומרת אני לא מאמין שחשבתי שאת אנג'ל?"
שאלתי אותו בזעף והוא חייך אליי בניצחון
"מה אני לא מספיק פופולרית או בלונדינית בישבילך?"
שאלתי אותו בתוחכה "לא, אני פשוט אומר שאתן שונות"
אמר ועל פניו חיוך משגע, לאזעזל, אל תיתני לו להיכנס לראשך!
"מה, היא נראת כמו מלאך ואני נראת כמו בנאדם רגיל?"
שאלתי אותו, למרות שידעתי כי איני דומה לאף אחד נורמלי
שערי היה ערמוני ועיניי זהובות-חתוליות,
"לא, היא נראתה כמו חלום של כול נערה אמריקאית טיפוסית
בעוד את נראת כמו ציור של אומן" אמר בחיוך קטן ומשמעותי,
לאזעזל, לנער הזה יש חתיכת לשון חדה, חשבתי לעצמי
"להיתחנף לא יעזור לך, אני עדיין כועסת עלייך" אמרתי לו
והרמתי את סנטרי בהתרסה "עד מתי ?" שאל דיימון
"אם לא תגיע למסיבה היום, אז לתמיד" אמרתי לו
כאשר הגענו אל חדר האומנות, וחייכתי חיוך קטן
ושטותי לעברו
והבנתי משהו, אני נכשלתי, ליבי פעם אל עבר
הנער בעל העיניים הירוקות המהפנטות,
והחיוך החמים והמדהים