מלאכית מאומצת פרק שני

"אנג'ל, חכי לי!" נשמע קול מאחורי
וידעתי שהוא מיועד לי, כשעוד חייתי
פה לפני שנתיים כולם קראו לי אנג'ל,
למה? כי נרשמתי לבית הספר תחת
שם זה ותמיד לבשתי פאה בלונדינית ועל עיניי היו עדשות כחולות.
באותה תקופה חשבתי שאני לא רוצה להיות אני, רציתי להיות מישהי אחרת,
אז המצאתי את אנג'ל. אבל איך מישהו יכול לדעת שאנג'ל היא אני?
"היי, אנג'ל"אמר נער עם שער חום-שחור ועיינים ירוקות
"לא קוראים לי אנג'ל" אמרתי לו בלי ממש להסתכל עליי
"אז למה עצרת?" שאל אותי "בשביל להבהיר לך שאיני
הבחורה שאתה מחפש" אמרתי לו למרות שידעתי שאני
אותה בחורה, למרות שאין לי מושג מי הוא.
"אז את לא אנג'ל פירס שעזבה את העיר כאשר
אביה מת?" שאל אותי "רגע אתה מדבר על הנערה בת ה-14
הלונדינית עם העיניים הכחולות?" שאלתי אותו למרות שידעתי את התשובה
"היא לא באמת הייתה בלונדינית, הייתה לה פאה למרות שנראה לי שרק אני ידעתי"
אמר וחיוך הפציע על פניו "תזכיר לי איך אמרת שקוראים לך?" שאלתי אותו
"לא אמרתי, קוראים לי דיימון" אמר לי"אה, אני זוכרת אותך, תמיד היית יושב
ליד החלון ובוהה החוצה ממנו" אמרתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי
"אז את כן אנג'ל?" שאל אותי "לא, קוראים לי פייפר, היה נעים להכיר אותך"
אמרתי וסידרתי שערה שנפלה מהקוקו שלי אל מאחורי משקפי השמש
"אני אראה אותך בסביבה?" שאל כשהתרחקתי מעט"אולי!" אמרתי
ולא הסתובבתי אליו הלכתי ברחובות השוקקים חיים של לונדון
וחשבתי איך חיי הסתבכו כול כך?
שניה אחת הייתי הנערה הכי מקובלת בבית הספר
ואז אבי מת ואני עוברת לחיות עם מלאכים
ועכשיו חזרתי בתור פייפר פירס
פייפר פירס זה שמי האמיתי, אך איש בלונדון לא יודע אותו
אפילו דיימון יודע רק את שמי הפרטי ולא את שם מישפחתי
טוב נו זה חתיכת יום ראשון לחזרתי
נו, טוב, כבר מחשיך, אני צריכה לחזור ולהתעמת עם עברי