מלאכית מאומצת פרק ראשון
"למה?" שאלתי אותה
"למה מה ?" היא שאלה אותי כתגובה למרות שידעה
טוב מאוד על מה אני מדברת "למה מותר לי לחזור לעולם ?"
הבהרתי את שאלתי "כול המלאכים בסופו של דבר מגיעים לכדור הארץ"
היא אמרה בתמימות "כשהם בילו פה 18 שנים מחייהם אני ביליתי פה
רק שנתיים" אמרתי לה "כן אבל את לא מלאכית רגילה" היא אמרה
וסירבה להסביר את דבריה "קדימה, את תחזרי לבית הישן שלך וכמובן
שארזנו לך את הבגדים האהובים עליך "אמרה בעוד היא דוחפת לידי מזוודה
"להתראות פייפר!" אמרו כול המלאכים "מקווים לראותך שוב!"
"קדימה ההסעה שלך פה!" אמרה המפקחת וכשהיא אמרה ההסעה
היא התכוונה למונית צהובה שנפוצה בכול רחבי העולם
נכנסתי אל תוך המונית בידיעה שמצפה לי טיסה של
כמה דקות, לא יותר אז בזמן זה חיפשתי את משקפי השמש שלי
וגיליתי אותם ליד המפתחות לבית שלי ולידם פתק
"את תביני הכול בבוא הזמן" היה כתוב, זכרתי שאבי נהג לומר זאת
כאשר שאלתי על אמי "הגענו" אמר הנהג, הוא לא היה אנושי הוא היה
קיים רק חלקית הוא היה בעיקרו ענן בצבע שחור ששולט בדרך
כולשהי על המונית הזאת "להתראות" אמרתי לו וחייכתי לעברו
ברגע שיצאתי מהמונית היא נעלמה ואני לא יכולתי להוריד את מבטי
מהבית העשוי בנים לבנות ושהשתמר באופן נפלא נפלא כבר לפחות 100
שנה וכול זה שלי, חשבתי לעצמי, זה עומד להיות מאוד בודד
חשבתי והלכתי אל עבר הדלת, הכנסתי את המפתח אל תוך המנעול וסובבתי אותו
הבית נשאר בדיוק כמו שזכרתי אותו, הרבה אבק, ריח של דיו ודממת מוות
"אני לא יכולה להישאר פה" אמרתי לעצמי בקול לבשתי סווצר שחור מעל החולצה האפורה
ואז הלכתי לחלק האחורי של הבית בשביל לבדוק אם זה עדין שם
וכמו שקיוויתי האופנוע עדין היה שם, שחלור ומלא זכרונות מתוקים
אך ידעתי שזה לא הזמן להתרפק על זכרונות ועל כן, עזבתי את האופנוע
ויצאתי מהחצר הולכת לכיוון לא מוגדר
תגובות (1)
ממש יפה, תמשיכי ! ותרגישי טוב =)