מלאכית מאומצת פרק אחד עשר

לקחתי את מברשת הצבע אל ידי
ובהיתי משטח הציור שלי ,
למשך זמן מה לא ידעתי למה אני בכלל עושה את זה,
למה אני בכלל מנסה להיות שוב נורמלית,
כשאני לעולם לא אהיה נורמלית שוב בחיים,
מכוון שאני יודעת יותר מידי, חשבתי לעצמי במרירות
ואז עלו לי כמה תמונות במחשבה
ופני שקלטתי מה קרה התחלתי לצייר,
כול דבר מלבד התמונה בראשי
ומלבד התמונה שנוצרת תחת ידי,
היה בגדר חלום, משהו שלא ממשי כרגע.
כאשר התעוררתי מן המצב הזה,
שלוש תמונות כבר היו מוכנות,
בתמונה מס' אחת, היתה מצוירת נערה,
היא הייתה בעלת עיניים אפורות, שיער בלונדיני
משגע עור בהיר וכנפיים, גדולות ולבנות .
בתמונה מס' שתיים, היה מצויר נער,
היו לו עיניים כהות ועמוקות,
שיער חום-שוקולד, עור זהוב,
כנפים שחורות, ועל פניו היה חיוך לעגני.
בתמונה מס' שלוש, היו מצויירים
שני צבאות, האחד לבן והשני אפל,
לפני כול צבא היה כדור אור ,
לפני השדים היה כדור אפל, אדום-שחור.
בעוד שלפני המלאכים, היה כדור אור טהור,
בצבע לבן.
"וואו" אמר קול מאחורי ואז קלטתי
שהכול סביבי שקט שאין שום רעש
"איך עשית את זה?" שאל אריק "עשיתי מה?" שאלתי אותו התגובה
"איך הצלחת לצייר שלושה ציורים כול כך יפייפים בשעה אחת?"
אמר פיטר "זה כלום" אמרתי וביטלתי את השבחים בניפנוף יד
"אז אני יכולה ללכת?" שאלתי את פיונה והרמתי גבה לעברה
"כן" אמרה והסתכלה בשעון "כולכם משוחררים" אמרה
ואנחנו יצאנו מן הכיתה "כמה זמן עוד היה לנו עד סוף השיעור?"
שאלתי את אנה כאשר יצאנו ולא היה איש במסדרון"עוד חצי שעה"
ענתה לי אנה "אז כולכם מגיעים היום נכון?" שאלתי כאשר הגענו
אל שער בית הספר "ברור, בשבע, נכון?" שאל ג'ורג'
"נכון אני מקווה לראות את כולכם שם, ותעשו לי טובה בלי
הבגדים שנראים כאילו הם הגיעו מאיזה בית ספר קטולי ישן, טוב?"
אמרתי כאשר סרקתי את הופעתם "התלבושות זה פשוט בשביל שיקחו אותנו ברצינות"
אמרה בת "התלבושות גורמות להם לצחוק עליכם" אמרתי וגילגלתי עיניים
"טוב נתראה" אמרתי והתחלתי ללכת אל ביתי "פייפר, חכי לי!"
צעק דיימון, אני האטתי אך לא עצרתי. "מה?" שאלתי כאשר השיג אותי
"היית יכולה לעצור ולחכות לי את יודעת" אמר אליי" אני כועסת עלייך,זוכר?"
אמרתי לו והרמתי את סנטרי אך חייכתי חיוך זומם
"למה אני לא אוהב את ההבעת פנים הזאת?"שאל דיימון
והניד את ראשו כלא מאמין
"איש לא אוהב את הבעת הפנים הזאת" אמרתי לו