מלאכית לשעבר: פרק ראשון חלק א'

"קומי." נשמע קול מעליי והרגשתי כיצד אני נפגעת ע"י דבר מה רך, אני חייבת להגיד לאיימי יש יופי של כישורי זריקה, אך שום סיכוי להעיר אותי.
"השמש עדיין לא זרחה." אני אומרת בקול מנומנם ומסתובבת לצד השני של המיטה, אם יש דבר אחד שמלאכים יודעים לעשות, זה לבחור מיטות, ותאמינו לי, אחרי שתישנו באחת המיטות האלו, תהיו מוכנים להפוך לאורורה ולישון לנצח או לפחות למאה הנים הקרובות ולחכות שנסיך חתיך יבוא ויעיר אתכם, עם ארוחת בוקר במיטה כמובן, בלי ארוחת בוקר, הוא לא שווה התעוררות לא חשוב כמה חתיך הוא יכול היה להיות.
"השמש תמיד זורחת במקום הזה, את יודעת את זה נכון?" היא אומרת ואני יכולה ממש לדמיין את הדוגמנית הבלונדינית הזו עומדת מעליי עם גבות מורמות, אתם יודעים, העובדה שהם מלאכים, לא הופכת אותם רק לטובים יותר, אלא גם למעצבנים יותר.
"תודה רבה על פיסת המידע הלא חשובה הזאת שהרסה את שנתי." אני אומרת ומתיישבת, מנסה לסלק את קורי השינה מעיני, אני לא בטוחה למה הא מעירה אותי, לרוב היא פשוט נותת לי לישון, יודעת שאני פחות או יותר חסרת תועלת במקום הזה, טוב חסרת אונים יחסית לכול שאר המלאכים פה.
אתם מבינים, אימי, היא הייתה מלאכית, אך אבי היה אנושי להחריד, ומשום שהיא התאהבה בו, הם זרקו אותה מהמקום הזה, שבפי החיים נקרא גן-עדן ובפי אחרים, נקרא החיים.
אתם מבינים, נשמות המתים לא פשט מגיעים לפה והופכים למלאכים, הם הופכים לתינוקות, אתם יודעים, המלאכים השמנמנים הללו שאתם רואים כמעט בכול יצרת אומנות מימי הביניים, ולאחר מכן, הם גדלים אל תוך תפקיד המלאכים, יש בית ספר מיוחד שממש מלמד איך עושים את זה, אתם יודעים? ולאחר שהם מסיימים את הלימודים, הם מסווגים לתפקידים, מלאכי מוות, פקידים, וכמה לשומרים.
ואחר שזרקו אותה, היא הפכה להיות ככול בת-אדם אחרת, והיא ואבי התחתנו, העובדה שהיא לא מלאכית יותר לא גרמה לאבי להפסיק לאהוב אותה, ולמה שזה יגרום לו, הרי יש לו דוגמנית כאישה בלי מקום ללכת אליו אם היא תעזוב אותו, טוב, האמת שזה לא היה ככה, הוא באמת אהב אותה, והיא אותו, ואז אני נכנסתי לתמונה, והיינו דוגמה נפלא למשפחה מושלמת, ואז מספר שנים לאחר מכן, הכול נהרס.
"המפקחת רוצה לראות אותך." איימי אומרת, ואני רוצה פשוט לשקועה חזרה בשינה, למה היא חייבת לקרוא לי דווקא עכשיו? דווקא היום?
"מה כבר הספקתי לעשות?" אני שואלת באנחה ונועלת את נעליי, איימי עומדת לידי מול המראה ואני לא יכולה שלא לרצות למות, אני נראית כל-כך נמוכה ולא מרשימה לידה, עיניה האפורות ושיערה הבהיר הינם ניגוד מוחלט לשערי ולעיני הירוקות-זהובות.
"לא יודעת, אבל כנראה משהו רע, אם היא מזמנת אותך כל-כך מוקדם בבוקר."