מלאכים קטנים – פרק ראשון

אני לוקחת נשימה עמוקה, כשאני מוציאה את האוויר אדים מתחילים להיווצר באוויר והדבר הקטן הזה גורם לי לחייך בשעשוע. תמונה עולה בירכתי מוחי – האחים שלי, כל השלושה יחד – קוברים אחד את השני בערמות של כדורי שלג כאשר הם מתנשפים ממאמץ הריצה, האדים נוצרים גם שם ובאותו רגע הם מתלהבים מהם כל-כך שהם מתחרים מי יוצר את עננת האדים הגדולה ביותר.
אני קופצת בניסיון למשוך את תשומת ליבם ונושפת עננת אדים קטנה משלי, זה לא עוזר, אני קטנה מדי והם לא שמים לב ואז מקס – אחי הגדול – מרים אותי כך שאני מוצאת עצמי ישובה על כתפיו והוא צועק "ננה ואני נשתף פעולה!" ואנחנו מתנשפים במרץ ומנצחים את גאס ופיט.

אני מושכת את מעילי ומכסה את גופי, כל זה בהחלט היה נחמד פעם.
בעיר הקטנה שלנו – כן לא הייתה דרך טוב יותר להגדיר אותה מאשר 'עיר קטנה' – החורף תמיד איחר לבוא, ולמרות האיחור הרציני שלו הוא הכה בכל כוחו ולכן תמיד כל תושביי העיר תמיד מצאו את עצמם קבורים תחת שכבות עבות של מעילים, כפפות וגרביים.
כשהייתי קטנה נהגתי לומר לאמא שלי שאני שונאת את החורף, כי בגלל החורף לא יכולתי להיפגש עם החברות שלי – כשעוד היו לי כאלה – כשגדלתי קצת, התחלתי לאהוב את החורף מפני שהעובדה שלא יכולנו לצאת מהבית גיבשה את כל המשפחה שלי ככה שהיו ימים שבהם הייתי שוכבת במיטה של אחי האמצעי עם כוס שוקו חם ומרשמלו צופים בסרט פעולה כלשהו, ביום אחר אחי הגדול ביותר היה מלמד אותי איך משתמשים במחשב ובימים אחרים אחי הגדול אך הקטן מבין כל שלושת אחיי הגדולים היה משמיע לי שירי רוק ישנים, ככה היה גאס.

לא.
לא היה, עדיין, זה שהוא לא פה לצידי לא אומר שהוא לא כאן, חי.
לקחתי עוד נשימה עמוקה, אך הפעם רעדתי קצת, תחנת המשטרה היחידה בעיר הייתה במרחק של רבע שעה הליכה ועכשיו הייתי כבר באמצע הדרך.
הכל בגלל שהתעצלתי לבקש מאמנדה – הדודה שלי – את הרכב.
בחיי, כמה עצלנית אני יכולה להיות? לא, הפעם לפחות, זה לא בא מעצלנות וידעתי את זה. הפעם לא ניגשתי אליה מפני שלא רציתי לקבל את הפרצוף מלא הרחמים והשאלה המובנת מאליו – "שוב לתחנת המשטרה?" יכולתי לדמיין בראשי את הקול שלה מהול בקצת עצב, את עיניה החומות מביטות בי, מתחננות לשאול למה לעזאזל אני לא מוותרת אך לא נותנות לשאלה לצאת.
תחבתי את ידיי בתוך כיסי המעיל.
היום יהיה משהו, חייב להיות.
כשנכנסתי למשרד המזכירה מיד גלגלה את עיניה לעברי, עברתי אותה במהירות.
אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל תחנות משטרה הן בדרך כלל מקום גדול עם המון חדרים קטנים בתוכו שבכל חדר יש שוטר שניצב מול מסך מחשב שברוב המקרים הוא רק בוהה בו ומחכה לסוף יום העבודה כדי לחזור הביתה לאישתו ולילדיו.
כן, אם אתם שואלים יש גם כמה מעשיים שלמעשה עומדים בחוץ ועושים את העבודה שלהם.
עברתי במסדרון הצר, דלת מספר אחד – ג'ון טומסון.
התפקיד העיקרי שלו הוא לשבת על הכיסא המשובח בזמן שהוא מנסה לקלוע את כדורי הנייר המקוללים שלו לתוך הפח תוך כדי שהוא מבטיח הבטחות שווא.
כישרון לא?
דלת מספר שתיים, דילן סמית'.
בעיקרון, אידיוט שכל היום שותה קפה ומתחנן לבוס שלו להעלאה במשכורת בתירוץ שנולדה לו בדיוק ילדה – שבטח הוא לא רואה כי הוא כל היום משתכר – והבוס דוחה אותו.
בדלת מספר שלוש וארבע היו פיטר ג'מפסון ומארק קלארק שניהם, באמת ובתמים, אנשים נפלאים שאם היו להם הכוח וההשפעה אני בטוחה שהיו שמחים לעזור לכל אחד.
אבל בעולם שלנו, הכוח ניתן לאנשים הכי לא נכונים.
כן, אני בהחלט מדברת על הבחור בדלת מספר חמש, אך למרבה הפלא, זה לא בחור, אלא בחורה. שוטרת, אגוז קשה לפיצוח אם היו שואלים אותי את מי הייתי מוכנה לגרור איתי לגיהנום ללא ספק זו הייתה היא – לורן פריס, במשרד, לשמות המשפחה יש כוח עצום, השם הזה מתפקד כשם הפרטי שלך ואם הוא לא מתאים – הלך עלייך רוב הסיכויים שירדו עלייך למשך כל חייך אבל זה עדיין לא אומר שמגיע לה להיות אחראית רק בגלל שם המשפחה נכון?
כשהייתי שואלת את מארק בערך בגיל אחת עשרה, איך לעזאזל פריס נבחרה לבחירה פה הוא ענה שאין לו מושג אבל שלא משנה מה – השם שלה הולך הכי טוב עם התפקיד.
מכל בחינה שהיא, אבא שלה אחראי על כל השוטרים באזור הצפון – כמה מפתיע – האזור שלנו כך שהשם שלה די מפורסם.
וכך, אני נדפקתי, כי היא האישה הכי מפגרת, חלולה, עצלנית ושקרנית שהכרתי. מה שבמילים אחרות אומר שלא אראה את האחים שלי בזמן הקרוב.