מלאך

שדה רחב התפרס לפניי. העצים נבטו אליי רק ממרחק של כחמש מאות מטרים. השדה כולו היה מלא עשבים ופרחים שחלקם הגיעו לי עד הברכיים כמעט. הדשא היה ירוק ונראה מזמין ורך.
התהלכתי לבד בשדה הגדול, לבושה שמלת קיץ לבנה ודקה, שיערי התפרס והתנופף ברוח החמה והקלה שהייתה סביבי, ריח הפרחים עטף את גופי ולבסוף הגיע לאפי. לבנדר, ורדים, נרקיסים וכלניות התערבבו ויצרו ריח משכר חושים.
ידעתי כמעט מיד שהכול היה חלום למרות שהיה נראה ממשי כל כך. במציאות? אף פעם לא היה לי רגע שקט ומושלם כמו שיש לי עכשיו.
בנוסף כבר הייתי כאן, לא פעם. ניצלתי את הזמן והשקט שהיה לי להסתובב במקום המוכר כל כך.
התענגתי על השקט והבדידות-בעיקר מהבדידות. בניגוד לאנשים אחרים, את אחותי האמצעית לא סבלתי-כמעט שנאתי, ואחותי הקטנה-הרגשות שלי כלפיה היו עדיין שנויים במחלוקת.
החשכה החלה לרדת על השדה, אבל בכל זאת היה אור. ראיתי באופק סלע קטן ומזמין. רגליי- למרות שהכול כאן היה חלום-החלו כבר לכאוב. התיישבתי על הסלע הקר והסתכלתי בגאווה על השדה הירוק כהה שעמד סביבי-ממש כמו אומן המסתכל על יצירתו הגמורה. הרוח הפסיקה, אבל הריח עדיין הורגש.
"אנג'י…" לחשה מישהי. קולה היה כשל מלאכית קטנה. כשל פיה.
הקול התערבב כמעט מיד עם השקט.
"אנג'י…תתעוררי…" ביקשה. רציתי לענות, לצעוק בקול רועם-" כמובן, למענך אעשה הכול," אבל ביגוד לכך באותה מידה גם לא רציתי שקולי יעלה מעבר ללחישה. לא רציתי, כיון שככל שהתמקדתי בקול ולא בחלום, החלום נעשה פחות ופחות ממשי.
"אנג'י! תתעוררי!" כעסה המלאכית הקטנה.
התודעה לאט לאט חלחלה למוחי, המלאכית הקטנה הייתה אחותי בת ה-7. היה חסר משהו בין ידי, הן היו קרות וריקות, למרות שקודם הייתה לי הרגשה שהן מלאות וחמימות. היא ביקשה אותי להתעורר-לרגע אחד כעסתי עליה כל כך, שכמעט צעקתי אבל פתאום היא קטעה אותי ואמרה, "אנג'י! תתעוררי! הם לוקחים אותה! אנג'י!" קולה של המלאכית רעד ויבב. כשהבנתי מה קרה התרוממתי מיד ולחשתי רק מילה אחת. "אמא." שנייה לאחר מכן, רצתי כמו מטורפת אחרי אותם אנשים שלקחו את אמא שלי, מועדת ונופלת ולבסוף מאבדת פעם נוספת את הכול.