מלאך שבור- פרולוג\פרק 1

ראשו נח על ברכייה, היא ליטפה את שיערו הבהיר, שהיה פרוע ומלא בזרדים ועלים שברי זכוכית. היא הוציאה בעדינות-עדינות כול שבבש ל לכלוך מראשו, בעוד שהוא נאנק, אוחז בשתיי ידיו את בטנו, לוחץ אותה ]נימה, מנסה לעצור את הדם הזורם ממנה. הוא ירק דם ארגמני וסמיך אל תוך הבג'ז הפתוח של אחת המכוניות ההרוסות הקרובות אליו, משתעל ונאנק.
"אל תדאג, יהיה בסדר" היא אמרה, אבל עייניה הביעו דאגה, וכול פעם שהוא נאנק, ליבה פספס פעימה. הדבר היחיד שהתנחמה בו, זה שהוא עדיין יכול להנהן אלייה, לשנות את זווית ראשו ולמלמל "כן" חנוק ואיטי. הוא סבל. הוא סבל מאוד. והיא ידעה את זה. לא רק בגלל הפציעות- היא ראתה, אפילו שהכאבים גורמים לו להתפתל- עדיין, זה לא מה שגורם לו לכאב עיקרי. בשבילו אלו היו עוד פציעות שטחיות.
הם ישבו, מתנחמים זה בזה, באמצע קומת הקרקע של אחד המפעלים ל"מיחזור" מכוניות (ריסוק מכוניות, בכנות), בלי יכולת לזוז. הוא- לא יכול היה לזוז, והיא- לא הייהת הולכת בלעדיו. אפילו אילו הייתה הולכת- לא היה מקבלים אותה יפה למעלה, על האדמה. והיא ידעה זאת היטב. הם ישבו כך הרבה זמן. בלי יכולת ליצור קשר עם האדמה למעלה- ועם כן היו- המשטרה הייהת מגיעה מהר ככול הפאשר, ומשם? הדרך הייתה ידועה לשניהם יותר מידי.
"אני מצטער… באמת." הוא אמר, ידיו נחו בריפיון בתוך שלולית דמו, שהייתה מלאה ברסיסי מתכת וזכוכית. בכאב מהפציעות גרם לו להתכווץ, והוא נאנק. עיניו הכחולות הצטמצמו במהירות, וקמט הופיע בי שתיי גבותיו הלבנות כמעט. אותו הקמט הופיעה בין שתיי גבותייה- וידייה ליטפו ביתר אגרסיביות את ראשו. "אני בסדר, באמת. העיקר שאתה תתמוד עם כול המ שהולך כאן" היא אומרת.
"אבל באמת" הוא מתיישר פתאום. במאמץ אדיר, בעוד כול גופו כואב, זועק לעזרה מדיצינית מהר ככול האפשר- הוא מנסה להתיישר. חוליה אחרי חוליה כבו עולה באיטיות באיטיות. דייה תמוכות בהו, עוזרות לו. הוא מתיישב. ישבנו רטוב ומלא בדם, שלו, שלהם. של המכוניות. הוא ניסה להיות אופטימי. אבל לא. החיול=ך אל הפציע על פניו. ידייה תפסו בבטנו, והעלו אותו כך שהוא ישב כרגע עם גבו אלייה, נשען על יידיה, בקושי נושם.
"תסובבי אותי" הוא אומר. היא אוחזת ברגליו. מזיזה אותן אחת אחת, ואז גם את גופו. היא ידעה שהוא מנסה לעשות הכול, לזוז בעצמו, כול דבר שיעזור לה להתלכך פחות, להתאמץ פחות, אבל הוא עידין היה כבד. לאחר כמה דקותש ל מאמץ, היא הושיבה אותי כך שהוא נשנען על מכונית שבורה. הוא נאנק. "תודה" הוא מלמל.
היא חייכה. כול בגדיה היו מלאים בדם, המעיל הארוך והשחור שלה, חצאיתה הכהה, חולצה הלבנה וכך גם גרביוני המשי היקרים שקנו לה לפני שבוע- אך לה לא היה אכפת.
"מה באמת?" היא שאלה.
"לא אכפת לך? איך שיקבלו אותך שם" הוא הצביע למעלה. הוא הסיטה את שיערה הערמוני-כהה מאחורה אזונה. "הרי לא יקבלו אותך בברכה. אלא עם כן בברכת מוות"הוא גיחך. היא נחרה נחרת בוז, אבל הנהנה שימשיך "את איתי, פה. עם פושע מניאק, שעשה דברים שלא יתחרט עליהם לעולם, לא משנה עד כמה הם…"
"נוראיים?" היא קטעה אותו "מגעילים? חסרי טאקט? מטומטמים? מפחידים?" היא ניסתה להשלים את המשפט.
"כן, משהו כזה" הוא מלמל. קולו נהיה כבד יותר, קצת יותר מחוספס מאז הפעם האחרונה שהם דיברו. גופו הפך לקשה וכבד, וכמות הסיגריות שהוא עישן רק עלו ועלו. והדבר הזה הפריע לו כול כך- כי הדבר היחדי שהוא רצה זה סיגרה. וכולם היו בתוך מעילו, שבטח זרוק עכשיו איפה שהוא בגרז' הזה, וכולן ספוגו בדם.
"את סולחת?" הוא שואל. היא מאוד ריחמה עליו, המצב שבו הוא נמצא היה מצב שלא איחלה אפילו לאויבה הגדול ביותר, שדרך אגב- בדיוק וישב מולה. היא הנידה בראשה. היא לא יכלה לסלוח- למעשה, היא הייתה מאוד מופתעת שהיא בלכל עוזרת לסתום הזה, שדרך אגב, לא עזר לה אף פעם, ורק פגע ב כול פעם אפשרית. היא רצתה לכעוס. אבל היא לא יכלה. רק דמעות צצו בעייניה. נוחתת בתוך השלוליות האדומות, ומעבירות בהן רטט.
"את לא" הוא הסיט את מבטו ממנה. היא הנהנה.