מלאך| פרק 2 חלק א'

פרק 2 חלק א' תהנו! D:

*****************
"אווה! בואי לכאן!" אלכס צעקה.
אווה נופפה לשי ונטע שהתקדמו במהירות לשיעור פיזיקה ולאחר מכן הסתובבה ורצה בצעדים קלילים לעברנו.
"בוקר אור, מותק, לכבוד מי התלבשת ככה?" אלכס חיבקה את אווה וסקרה אותה במהירות. אחסוך מכם את תיאור בגדיה, מעולם לא אהבתי קניות או בגדים גנדרנים ונשיים ואם אנסה לתאר משהו שאני לא אוהבת, טוב אני לא בדיוק אעשה חסד עם הבגד.
"בשבילי כמובן, אווה, מתוקה, אני לא מאמין שהסתרת את מה שהולך בנינו-ואני סיפרתי לכל העולם כבר!" פיטר שילב את ידו בידה, לקח עליה בעלות לכאורה.
הרגשתי את מבטה הבוחן אבל למרות חוסר הנימוס הברור מצידי, החלטתי להעמיד פנים שלא ראיתי את מבטה.
"אוי תפסיקו שניכם, אתם יודעים לכבוד מי התלבשתי ככה. פיטר, מצטערת אבל הפעם זה בשביל אנג'י הקטנה שלנו-אולי זה יחזיר אותה לכדור הארץ-קצת אהבה ורומנטיקה גם אם זה מאותו המין-יעזור לה מאוד." היא צחקקה.
האנחה נפלטה בליבי.
It's show time again.
"אווה, מה לקחת? ברצינות, זה נשמע יותר גרוע מאלכס בשנה החדשה-אם שאלת את עצמך למה לעולם לא מגישים בקפיטריה פטל-אלכס היא הסיבה. " עניתי לה בחיוך מאולץ.
"זה קרה רק פעם אחת! ואני נשבעת, אין סיכוי שזה היה פטל! חוץ מזה הדמיון שלי לא מספיק מפותח-עם או בלי אלכוהול- כדי לדמיין אותך רוקדת את ריקוד הציפורים. מה שמפתיע זה לא שרקדת את ריקוד הציפורים, אלא שבכלל החלטת להזיז את ישבנך המגונדר. את רקדת ושלא תעזי להכחיש." היא הניפה אצבע מאשימה כלפיי.
שלושתנו צחקנו והתקדמנו לעבר הכיתה.
טל כבר היה בכיתה, הקריא שמות והפנה לעברנו מבט אחד שאמר, 'טוב שהצטרפתם-שלא תטעו-זה יכנס לכם לתעודה ולכל מקום שאפשר לתקוע את זה.'
התיישבתי בשולחן הקבוע שלי בשורה השנייה, זה שישבתי בו תמיד לבד (בכיתה היה מספר אי זוגי של תלמידים כך שיצא שבשיעור כימיה היו שיעורים שאני הייתי יושבת לבד והיו שיעורים שפיטר יושב לבד. רוב הזמן זאת הייתי אני).
השיעור נמשך, ולא נגמר. ידעתי את התשובות אבל לא היה לי הרצון או הכוח להכריח אותן לצאת מבין שפתיי.
כשדלת הכיתה נפתחה לא הרמתי מבטי מהמחברת. לא באמת רשמתי את מה שטל רשם.
לדקה אחת. דקה אחת קטנה השתרר שקט אמיתי בכיתה. דקה לאחר מכן, החלו מלמולים מכל מקום.
"תלמידים, יש לנו תלמיד חדש היום, קבלו אותו בברכה. אנא הצג עצמך." ביקש טל.
"שלום, אני קמרון בק. כמו שהבנתם אני חדש כאן, עולה מניו יורק, ארה"ב, ואני מקווה להשתלב כאן." סיים את נאומו הקצר באנגלית אופיינית.
יופי, עוד אמריקאי-איך לכל הרוחות כל האמריקאים החליטו לעלות לארץ ולהגיע דווקא לעיר הנידחת הזו, לבית ספר הזה?
הרמתי את ראשי מהמחברת, מלאת הקשקושים.
הוא היה גבוה בערך מטר שמונים וחמש אולי קצת יותר, שיערו היה חום רך כמו הצבע של עיניי, פרוע ובו בזמן נח בקלילות על ראשו. כשהישרתי מבט לעברו ראיתי את עיניו. העיניים החדשות. מבטו ננעל עליי. אפו היה רחב ומעט סולד, עצמות לחייו היו רחבות גם כן וגבוהות. לחיו היו אדומות, אולי מהמאמץ שלא לאחר, או אולי הסמיק מפאת המבוכה שבלהיות ילד חדש-לא היה לי מושג, וגם לא היה לי אכפת. מעל שפתו העליונה וכל הדרך אל סנטרו ואחר כך לצווארו נראתה צלקת חיוורת ארוכה ומעוררת סקרנות. כשהסתכלתי על שפתיו שמתי לב שהן לא פרופורציונאליות במיוחד, רק הצלקת גרמה לי לחשוב אחרת.
מבנה גופו היה דקיק, רק התחיל להתפתח כגבר, וגם זה בספק. הוא לבש חולצת בית ספר לבנה שהדגישה את צבע עורו השזוף ומכנס ג'ינס משופשף שניסה להקנות לבעליו מראה של ילד רע-בדגש על הניסה
לאחר הסקירה הרמתי את מבטי לעבר עיניו. הדבר היחיד שבאמת ובתמים יכולתי לומר שנהנתי להסתכל בפניו. עיניו התכווצו, לרגע חשדתי שבסלידה על הסקירה שעשיתי אבל לאחר מכן שמתי לב שעל שפתיו נמתח אותו חיוך מתנשא, עם גבות מכווצות מעט ועיניים מעורפלות.
אם באמת החליטו לארגן פלישה על התיכון הזה…כל כך היה קשה לארגן נער אינטליגנטי לא מתנשא? כבר בעמידה ובחיוך על שפתיו אפשר לראות שהוא חושב את עצמו למשהו גדול רק כי הגיע מארה"ב.
"מתנשא…" לחשתי בלי קול מבין שפתיי. נחרה שקטה נפלטה וחזרתי לקשקש במחברת שלי.
לפתע נשמע קולו הרועם של טל. לרגע הוחלפה האדישות הרגילה בקולו להתעניינות וסקרנות כלשהי.
"ברוך הבא, קמרון. ניו יורק? וואו, איך זה שם? בכל מקרה יש כאן עוד שלושה תלמידים, גם הם מארה"ב, אני מקווה שתשתלבו כאן כולם." דיבר המורה והצביע על אלכס פיטר ועליי, כאילו היינו תלמידים חדשים כמו קמרון. לא למדנו כאן ארבע שנים לערך.
"לא להרים מבט…לא להרים!" אני לוחשת לעצמי, חומקת מאור הזרקורים הרגעי.
"ניו יורק גדולה ויפיפייה, אבל אין ספק שהיא לא משתווה כלל לישראל. תודה על קבלת הפנים החמימה, ואני בטוח למעלה מכל ספק שאשמח להכיר את כל התלמידים כאן, אם כמובן הם ירצו." אמר בקול מתקתק.
בעוד מבטי נעוץ בעינו לחשתי בלי קול, "חנפן." הוא סך הכול צחקק וקרץ לי כהזמנת תיגר.
חיוך מלאכי הופיע במקום החיוך המתנשא על שפתיו ונראה כאילו עומד לכבוש את כל התלמידים בכיתה, ובקרוב גם את השכבה כולה.
הנהונים הגיעו מצד הבנות ונדמה לי שגם אמירות מגוחכות כמו "lover boy" וכדומה. לעולם לא ידעתי עד כמה פתטי אפשר להיות עד הרגע הזה. הבנים, עדיין היו בשלבי עיכול שיש מישהו שמאיים על מעמדם. כנראה שזה יהיה תצטרף או תתחפף לקמרון היקר.
טל, הורה לקמרון לשבת שורה מאחורי.
הוא התקדם במעבר לאט ובקלילות. כשעבר על ידי לחש לי, "אוהבת קרבות עיניים, הא?"
פלטתי נחרה כתגובה והוא צחקק.
הסתובבתי לשנייה לעברו ונעצתי בו את מבטי. רציתי להגיד לו דבר או שניים אך מבטו המתנשא ובו בזמן מגונן עצר אותי.