מלאך| פרק 1 חלק ג'

טוב אז הנה החלק השלישי הלפני אחרון… מוזמנים להגיב :P

****************
השיר "Because of you" התנגן דרך הפלאפון שלי. העיר אותי לעוד יום לא ידוע. כששמעתי את השיר הזה…התחשק לי לבכות, אבל ידעתי שאסור. טוב בעצם זה לא כאילו אסרו עליי אחרים לבכות. אני אסרתי על עצמי. כשהכול התמוטט עלינו החלטתי שבתור הבוגרת הבריאה (נפשית ופיזית) במשפחה (לא, החבר של אמא לא נחשב-בגלל זה כתבתי נפשית, אני עדיין בספק אם הכול טוב איתו) אסור לי להישבר, לא עכשיו. בעיקר לא עכשיו.
פקחתי את עייני לשם שינוי ליום בהיר בחורף. השעה הייתה שש וחצי בבוקר לערך.
התרוממתי מהמיטה בלית ברירה, מתקדמת לעבר המקלחת.
כשעברתי על יד החלון הבחנתי באור הבהיר והחלטתי לפתוח את החלון כדי לתת לאוויר הקריר להיכנס. כשפתחתי את החלון, חשבתי שאני עוד חולמת.
לא יכול להיות.
כל הדשא שהיה מתחת לחלוני…היה לבן. לבן ומדיף אדי קור. הלא יאומן קרה.
ירד שלג!
לפתע היו בי יותר אנרגיות משהיו בי כל בוקר. הפעם האחרונה שראיתי שלג היה בגיל תשע בארה"ב. החורף האחרון שלי שם. כל כך כאב לי לעלות על המטוס לישראל, כיוון שברגע שהתיישבתי במושבי במטוס והתבוננתי בחלון (שכן כילדה קטנה שצריך להעסיק במשך כמה שעות טובות-הושיבו אותי ליד החלון כדי שתהיה לי מעין טלוויזיה בשידור חי) כדורים רכים וקלילים נחתו אט אט על משטח המסלול. לצערי השלג היה לחמש דקות קצרות כך שלא היה סיכוי גדול שיבטלו את הטיסה ויתנו לי הזדמנות להיפרד מהשלג.
מיהרתי למקלחת לשטוף פנים, לצחצח שיניים. מיהרתי לארון מתלבטת מה ללבוש.
הוצאתי קפוצ'ון משובץ שחור לבן, לבשתי מתחת חולצת טריקו שחורה עם סמל בית הספר מתנופף על חזי, ואת מכנסיי הג'ינס האהובים עליי.
ירדתי למטה מאושרת קצת יותר מהרגיל. אמא שלי הייתה מחוץ למיטה, למרבה הפלא.
השיער הקצר בצבע צהוב חיוור, כמעט לבן-הודות לכימותרפיה שהגיע כמעט עד לכתפייה- בצבץ מתחת לכובע הצמר החום והיווה ניגוד מושלם לכובע.
"בוקר טוב." חייכתי לעברה וניגשתי לתת לה נשיקה אוהבת.
"מי את ומה עשית לילדה שלי? ממתי אני זוכה לראות חיוך אמיתי על שפתיה של בתי?" אאוץ', זאת הייתה מכה מתחת לחגורה למרות שלא כוונה כדי לפגוע.
"השלג עושה את שלו, וחוץ מזה מה היית עושה בלעדיי? לא היה מי שירכך קצת את האופטימיות שלך. שכן מי חוץ ממני היה מוכן לסבול לראות עולם ורוד שכזה?" ידה של רוני קפצה במהירות למעלה בעודה קוראת "אני!" בקול צפצפני, לא פעם אחת-אלא לפחות שלושים פעמים בדקה. ספידי גונזלס בכבודו ובעצמו.
צחקקתי ובירכתי את ורוניקה בבוקר טוב. ביום שלג שכזה, התעלמתי מהשנאה שלי כלפי זואי ובירכתי גם אותה.
"איך ישנת? היו חלומות?" שאלה אמא.
"לא, בכלל לא." שיקרתי והסתובבתי לעבר המקרר.
כאב לי לשקר לאמא שלי. אבל עוד יותר כאב לי לדבר על מה שרודף אותי, ביום או בלילה…
לא יכולתי לספר לה על הסיוטים שרדפו אותי כמעט כל לילה ולילה. הלילה היה לי סיוט לא נפוץ ולא שכיח במיוחד לפחות לא אצלי, הוא הופיע פעם בכמה זמן-כאילו כדי להזכיר לי את המציאות המרה שתיפול עליי ברגע שעיניי יפתחו, מה העתיד צופן. בחלום שרדף אותי במיוחד-חלום שהיינו בו כולנו- גם אותו אדם שהיה אבא שלי, וגם החבר החדש של אמא, זה שהחשיב את עצמו כאבא שלי, אבל בקושי דיבר איתי אלא אם כן היה ברצונו לכעוס עליי, בחלום איבדתי את כולם-תרתי משמע.
חיפשתי אותם אחד אחד, וכשמצאתי אותם זה היה מאוחר מידי.
האבדות הגיעו מהקל לקשה. קודם החבר של אמא, אחר כך "אבא" שלי, אחר כך את זואי לאחר מכן את ורוניקה, ולבסוף… את אמא שלי. בשלב הזה הייתי מתעוררת בבכי ולעיתים בצרחות.
מזלי שהדלת נעולה והקול שלי חלש, אחרת הייתי מעירה את כל הבית.
אכלתי בשקט קערת קורנפלקס עם שוקו (לא סבלתי חלב) וברגע שסיימתי שמתי את הכלים במדיח ועליתי לחדרי לקחת מעיל ותיק.
כשסיימתי סוף סוף את כל ההתארגנות שלי, השעה הייתה שבע וארבעים.
"הלכתי," קראתי שסגרתי את הדלת אחריי.
שמעתי במעומעם שלוש קולות שענו לי מאחוריי ורק קול אחד בס וחזק שהגיע מלפניי.
"להתראות, אנג'ל. בלי שטויות ואיחורים." אמר דייב בטון סמכותי. הוא בדיוק יצא מהאוטו של אמא, שלקח כביכול ל"סידורים", דבר אחד בטוח, אמא יודעת לבחור את החברים שלה.
"ברור." עניתי נושכת את לשוני, מונעת מהמחסום שבפי להשתחרר, 'ברור הוד מעלתך, אדון דייב-איך אוכל לאחר ולהפר את בקשתו של מר שלמות?' כמה שרציתי לומר את זה בקול רם-טוב, שתיקה שווה זהב.
שמתי את האוזניות באוזניי והתמכרתי למוזיקה המוכרת.
**************