מלאך| פרק 1 חלק ב'

שאלום לכולם! D:
טוב זה החלק השני של הפרק הראשון (יש עוד שני חלקים נוספים לפרק הזה-פרק ארוך מה נעשה XD) ממ.. מקווה שתאהבו!
***************************

"אנג'ל? בואי רגע." ביקשה מייגן, אמא שלי בקול חנוק. נאנחתי ספק בפחד וספק בהקלה למשמע קולה.
אמא שלי…אמא שלי חולה. קשה לבטא את זה במחשבות, שלא לדבר על שיתוף של גורם חיצוני כלשהו.
"לאמא שלי יש מלנומה-סרטן העור." לחשתי בקול לא נשמע בעודי מחזיקה מגבת משובצת ריבועים כתומים.
כבר קרוב לתשע שנים היא חולה, הרופאים אמרו שזה נס שהיא בחיים, בהתחשב שהשלב של המחלה הוא כמעט סופני.
אני מנסה לגרום לאסימון לרדת-אני מנסה כבר תשע שנים. או שמשהו דפוק אצלי, או שפשוט מישהו אוהב להתגרות בי.
אבא שלי…טוב את אבא שלי לא ראיתי כבר שלוש וחצי שנים. מחצית מהזמן שבילינו ביחד בישראל, הוא בילה בשתייה והתמרמרות על חייו שהחלו להתמוטט. כרגע הוא כנראה באחד הפאבים שיכור כלוט, מסטול מסמים או מת. רוב הסיכויים שמת.
מזמן לא החשבתי אותו כאבא שלי. הוא היה עוד נרקומן שעבר במקרה על יד הבית.
לא פעם היו דפיקות בדלת הבית שלנו באמצע הלילה. בדרך כלל אני זאת שהייתה יורדת לבדוק מי שם, כיוון שזואי פחדנית, רוני קטנה מדי, אימא מרותקת למיטה ודייב (החבר של אמא-ואני מאוד מקווה שבזכותי יהיה החבר לשעבר)-כמו שעון שוויצרי, היה נוטש אותנו כדי להגיע אליו הביתה ולצפות במשחק כדורגל אידיוטי.
הדפיקות הגיעו מאבא שלי, ג'ייסון, שכמו שאמרתי קודם, ברח לפני כמה שנים כדי לשתות ולמרר בבכי.
הוא היה שיכור בדרך כלל, כמובן שלא הייתי פותחת את הדלת, אבל הוא ידע שזו אני שמאחורי הדלת והוא היה צועק-גם אם זה היה מעיר את כל השכונה- "אנג'ל, אנג'ל מתוקה בבקשה! תפתחי את הדלת! אנג'ל אני מצטער! תפתחי, אני רוצה לראות אתכן! בבקשה! אנג'י!"
צמרמורת והרגשת גועל עברה בגופי למשמע הכינוי שנתנו לי.
הבכי נשמע בדיבורו. בהתחלה היה קשה לעמוד בבכי הזה, ובפעם הראשונה שהמקרה קרה, ישבתי מאחורי הדלת-מתאפקת שלא לבכות.
נכנסתי לחדרים של כולן, לכל אחת אומרת לא לפתוח את הדלת כי זה סתם איזה שיכור טועה.
כל אחת הנהנה וחזרה לישון. יכול להיות שאמרתי דבר אחד, אבל כולנו ידענו מי היה השיכור הזה באמת, אבל מעולם לא דיברנו על כך.
התקדמתי במסדרון הקצר לעבר חדר חשוך, מואר רק מעט באור הטלוויזיה הדולקת.
החדר היה קטן ומעט מחניק. הווילונות הכחולים והכבדים כיסו את החלון הגדול שהתפרס על קיר שלם והוביל למרפסת הקטנה על הקרקע ומנע מהאור לחדור.
הקירות היו בצבע שמנת מעומעם שכעת בחושך היו אפורים.
שידת האיפור הלבנה עם המראה הגדולה עמדה לצד המיטה ובמקום איפור וקרמים שלכל אמא יש, היו תרופות-המון תרופות, מכל הסוגים האפשריים.
את הדבר הכי כואב השארתי לסוף. אמא שלי. היא שכבה על מיטת אפריון חומה, מכוסה בשמיכת צמר עבה ולראשה היו מונחות כחמש כריות.
החורף בשביל אמא היה קשה יותר מאשר לכולנו. החימום פעל והחום בחדר גרם לי להרגיש כאילו אמצע אוגוסט כרגע.
פשטתי את המעיל ברגע שנכנסתי לחדר.
"אנג'י, מתוקה. משהו קרה? את חיוורת כמעט כמו רוח!" ניסתה להתבדח בקול חלוש. היה קשה להסתכל על אמא שלי, ולעצור את הדמעות.
תמיד הייתי לבנה, חיוורת כמעט. היא צחקה שבעיר מדברית כמו זאת הייתי צריכה לתפוס קצת צבע. כשהרגישה שמצבה משתפר, ניסתה להתבדח-לדעתי, מעולם לא היה לה יום טוב כשהייתה צריכה להילחם במחלה הזו.
"הכול בסדר, אמא. כן תפסתי צבע-את סתם מדמיינת שאני חיוורת." עניתי וניסיתי לזייף חיוך.
לשקר לאמא שלי היה קשה-אבל לא בלתי אפשרי. פסילה אחת.
"איך היה בבית הספר, מתוקה?"
"היה בסדר, קצתי שיעורים, לא משהו מיוחד. ביליתי קצת עם פיטר ואלכס אחרי הלימודים, מצטערת על האיחור דרך אגב." שיקרתי שוב. פסילה שנייה.
"זה בסדר מתוקה, כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך יוצאת עם חברים. למה את לא מביאה אותם לכאן?" שאלה בפליאה.
אולי כי לא סיפרתי להם על אמא שלי, או על אבא שלי, או בכלל על כל מה שעובר עליי, הם חושבים שההורים שלי גרושים סך הכול.
"סתם לא הייתה לי הזדמנות. אמא אני רעבה, אני הולכת לאכול, את רוצה גם?" פסילה שלישית, ואני בחוץ. גמרתי את מסכת השקרים לאמא בשעה הקרובה.
"לא תודה, אנג'י, בתאבון." ברור שלא הייתה רעבה.
"תודה." אמרתי וחייכתי לעברה. יצאתי מהחדר וסגרתי אחרי את הדלת. סוף כל סוף יכולתי לנשום לרווחה, גם אם בכאב ועצבות על השקרים.
עבר עוד יום אחד, ואמא עדיין בסדר-אמא עדיין נושמת, פעימות ליבה נשמעות באוזניי (גם אם דמיינתי אותן), היא עדיין מחייכת, קולה יוצא שקט וצרוד מבין שפתיה-היא עדיין בסדר. אבל כנראה שרק לבנתיים. הרי מי יכול להתגרות כל כך הרבה במוות?