מכשול הקיפוד-פרק 5

נכנסתי לכיתה וראיתי אותה יושבת שם, מדברת עם כמה בנות ומצחקקת לה. ניסיתי לחייך אליה אבל היא לא הבחינה בי.
התיישבתי על יד מייק והוא הזעיף את מבטו, "אחי זה לא היה מגניב מה שעשית אתמול", אמר לי.
זקרתי את גבותיי, "למה אתה מתכוון?"
"אל תגנוב לי את הבובות, יש לך את הבובות שלך, תשחק בהן. תשחק יפה, אל תיקח בובות של אחרים" הוא זקר את גבותיו בתגובה "קפיש?"
צחקתי, "מה שתגיד אחי".
מייק לעס את קצה העיפרון שלו והביט לכיוון קרוליין עם עיני השטן שלו, "אז…" ניסיתי לתפוס את תשומת ליבו.
הוא חייך אלי חצי חיוך, "מה קרה אתמול שהצטרפת אלינו? לא היית באמצע ליל תענוגות?"
הצצתי לעבר כריסטינה שהביטה היישר בי, היא ישבה ליד קרוליין ודיברה איתה, קרוליין נראתה קשובה, היא עקבה אחר מבטה של כריסטינה ועיניה פגשו את עיני, היא חייכה כהרגלה.
הסטתי את מבטי והתמקדתי ככל יכולתי בעיניו של מייק, מנסה להתעלם מהעובדה שכריסטינה נועצת בי את עיני הנץ שלה, ומקרוליין שמביטה בי ברוך.
"ירדתי ממנה" אמרתי קצרות.
"לא מספיק טובה? אמרת שהיא משהו" מייק הרים גבה.
"לא…לא, לא משהו בכלל, פטפטנית מידי" נאנחתי.
"קרוליין מדהימה, אמנם לא זורמת בכלל, לא רוצה לשתות או לעשן, חייכנית, יפה, היא ממש אתגר" אמר מייק, "ואני משיג כל מה שאני רוצה".
גיחכתי וחייכתי אליו, "זה למה אומרים שאנחנו כל כך דומים מייק, אתה בדיוק כמוני".
"ידוע" מייק גלגל את עיניו.
סיימון התיישב לידי וחייך אלי, "היי טיילר".
"היי" אמרתי באדישות והעברתי את העיפרון בשעמום מאצבע לאצבע.
לאט לאט גם ג'קסון סלבה ומארק התיישבו סביבנו, כולם שלחו לעברי חיוכים.
"אז ספר לנו מה היה עם כריס" אמר סלבה במבטא הרוסי הכבד שלו.
"היא לא משהו, מארק היא שלך. אתה אוהב פטפטניות שמתחננות לסקס" אמרתי למארק וחשפתי את הגומה שלי.
"נראה כאילו היא רוצה אותך ורק אותך טיילר" מארק הביט מאחורי גבי וחזר להביט בי.
"חוץ מזה אתה מת על אלה שמתחננות לעוד" אמר ג'קסון וצחק.
"ברור שאני אוהב" יריתי לעברו, רק אחרי ששמעתי את עצמי הבנתי עד כמה נשמעתי מאיים.
הוא הביט בי בפליאה ושתק, ג'קסון שם לב לדברים בקלות, הוא קורא אנשים.
ממש כמו שקרוליין אמרה שהיא קוראת אותי… תפסיק! די טיילר אתה משתגע! מה עם עתיד היחצן מסיבות והמקעקע? כל יום עם מישהי אחרת טיילר! אין לך זמן לבנות מוזרות וחייכניות.
"היי טיילר, אפשר לדבר איתך?" זו הייתה כריסטינה, הסתובבתי להביט בה.
היא לבשה חולצת בטן (אולי גוזייה) שחורה, טייץ ארוך ונעלי עקב גבוהים ומנומרים, שיערה היה פזור על כתפייה ושפתייה היו צבועים באדום בוהק.
נעמדתי כך שיכולתי להשתמש ביתרון הגובה שלי, היא נראתה מעט מפוחדת אך בכל זאת הביטה בי במבט מאיים.
חייכתי חיוך קטן והנחתי את כף ידי על לחיה, רכנתי לעברה כך ששפתיי כמעט נגעו בשפתיה ואז אמרתי לה את המילה שכל כך אהבתי לומר: "לא", התרחקתי בחיוך.
היא הביטה בי בעיניים פעורות ונשכה את שפתה התחתונה, היא הניפה את ידה לסטור לי ואז המורה נכנס.
"מיס גרייבר אני מבקש שתעצרי מיד" אמר בנועם ופסע לעבר שולחן המורה.
היא הזעיפה את פניה , "אתה מגעיל אותי" לחשה.
"יש לך אומץ, אני אוהב את זה" חשפתי את אותה גומה שכל כך אהבה, היא נראתה כאילו יריתי היישר לתוך ליבה והיא פסעה במהירות למקומה.
קרוליין עקבה אחריה עם מבטה ואז הביטה בי במבט שלא יכולתי לפענח, היא סובבה את ראשה לעבר כריסטינה אבל היא לא העזה להביט בה.
שערה של קרוליין היה אסוף לקוקו גבוה שחשף את צווארה וגם קעקוע של סלסולים עדינים שהמשיך עד לבית החזה שלה, איך לא הבחנתי בו קודם לכן?
ריסיה היו כל כך ארוכים, הם קישטו את עיניה הגדולות והכחולות שהביטו היישר במורה, השפתיים הקסומות המלאות והאדומות מטבען חייכו, שמתי לב שהיה לה קמט קטן בצד העין כשחיוכה התרחב וחשף את שינייה הצחורות. היא לבשה חולצה פשוטה בצבע לילך וחצאית שחורה, היא נעלה את אותן אולסטאר שחורות שנעלה אתמול וגרביה הלבנות היו קצת יותר גבוהות מנעליה. טבעות כסופות עיטרו את אצבעותיה הארוכות והדקות וציפורניה נצבעו בצבע לילך בדיוק כמו החולצה שלה, היא נראתה כל כך יפיפה, שום קווצת שיער לא יצאה מהגומייה שהידקה את שערה בכוח אחורה, אך הוא היה אסוף בצורה כל כך אלגנטית ופשוטה ולא היה מתוח מידי (כמו אצל רוב הבנות שכאשר הן אוספות את שערן הן נראות כאילו עשו מתיחת פנים או משהו מזעזע מהסוג הזה).
רגליה היו משולבות והיא שיחקה עם העיפרון בזמן שהביטה בריכוז קדימה, ואז היא הסיטה את מבטה והביטה בי. גבותיה העגולות הזדקרו מעלה והיא חייכה.
חייכתי לעברה חזרה וקפצתי כאשר המורה דפק על שולחני, "תוריד את הכובע בכיתה ותקשיב אדון לייט".
גלגלתי את עיני והסרתי את כובע הגרב שהסתיר את ההרחבה שלי, פערתי את שערי הכהה כך שלא יראו אותה. לפי דעתי זה לא הוגן, לסלבה נתנו אישור מיוחד. טוב נו, ידוע שסלבה תחת פרוטקציות.
"כן אדון לייט" אמר מייק בעצבים, "תפסיק להסתכל על כל מיני בנות ולהתחרמן באמצע שיעור".
כל הילדים פרצו בצחוק וכריסטינה הסמיקה מעט, היא חייכה חיוך קטן. לא יכול להיות שהיא חושבת שאני מסתכל עליה.
"שתוק כבר מייק" אמרתי, "שנזכיר את המקרה בו עשית את מעשייך המגונים באמצע שיעור היסטוריה?"
הכיתה פרצה בצחוק מתמשך, הפעם הזאת שמייק אונן באמצע שיעור היסטוריה ואז המורה תפס אותו ושלח אותו למנהל.
"אני מבקש להיות בשקט! שקט!" צעק המורה ודפק על שולחנו, מחזיק בידו ספר.
"אני מבקש ששניכם תיגשו למנהל ישר אחרי השיעור" אמר וחזר להקריא משהו מהספר.
חייכתי, "בכיף, מזמן לא נפגשנו. התגעגעתי".
כריסטינה פרצה בצחוק וכך גם כל שאר הבנות בכיתה, פרט לקרוליין.
"קרוליין, מאחר שאת היחידה שמתעניינת באמת, אולי תקריאי לנו את הפואמה בעמוד מאה עשרים ושש?"
קרוליין חייכה, "לכבוד הוא לי"
היא החלה להקריא בקולה המתנגן, אני לא הקשבתי למילים או לעומק שלהן כמו שהייתי אמור לעשות, רק הקשבתי לקול היפיפה שלה ושמחתי שסוף סוף מצאתי תירוץ להביט בה בלי להיתפס. אבל אני לא יודע… משהו בה נראה לי מוכר כל כך.
"אתה הוא מי שחיפשתי כל הזמן הזה?" אני זוכר ששאלה זאת, והדמעה שזלגה מיד אחרי ששאלה זאת. את מי היא חיפשה? מי היא חושבת שאני?