מכשול הקיפוד-פרק 4

היא רפרפה בעפעפיה באיטיות בזמן שסחבתי אותה הרחק משם.
היא שלחה את שתי אצבעותיה לעבר פני ואז נסוגה מעט, ארשת פנייה הייתה מבולבלת והיא צחקה ונפנפה ברגליה.
"היי טיילר" אמרה וצחקוק קטן נפלט מפיה.
"את מטומטמת" אמרתי לקרוליין.
היא חייכה חיוך רחב ועצמה את עיניה, "נכון?"
עצרתי והבטתי בה, היא פקחה את עיניה המימיות והכחולות והביטה בי, היא הניחה את כף ידה הקטנה על הלחי שלי והעבירה את האגודל על השפה התחתונה שלי, עיניה חייכו יחד איתה והיא ציחקקה שוב, "אתה כזה מצחיק טיי"
טיי?… מה עובר על האישה הזאת.
היא נשמה נשימה עמוקה והביטה בי ארוכות, "אתה מכיר אותי, לא?"
"מה?" הבטתי בה במבט מוזר.
היא צחקה ואינה התיקה את מבטה ממני, ופניה הרצינו מעט, "אתה לא מרגיש את זה?" היא הניחה את כף ידה על חזהי, איפה שלבי דפק במהירות.
היא עצמה את עיניה וגיחכה, "אתה כמו ספר".
"ספר?" רציתי לזרוק אותה מידי ולברוח.
"אני יודעת בדיוק מה אתה מרגיש, אני יודעת מה אתה חושב" היא צחקה פתאום ודמעה נצנצה בעיניה הימנית.
"אתה מי שחיפשתי כל הזמן הזה… נכון?" היא הביטה בי.
"אני לא יודע על מה את מדברת" זקרתי את גבותיי, אם היא חיפשה אחד שעושה מה שהוא רוצה בלי לדפוק שום חשבון אז כנראה שכן…
היא עצמה את עיניה ונשענה על חזהי בזמן שניסיתי לתחוב את המפתח למנעול הדלת של הבית.
נכנסתי פנימה והדלקתי את האור בלחיצת המתג עם האף שלי (מה שלמדתי במשך השנים), עליתי לחדר שלי והנחתי אותה בעדינות על מיטתי, אותה מיטה שעליה שכבה כריסטינה לא מזמן.
קרוליין נאנחה והביטה בי, התיישבתי על קצה המיטה והתחלתי להזיע, מה קורה לי? מה קרה לטיילר הזה שמשתמש וזורק? זה שמסתיר את הרגשות שלו מהעולם? לזה שצוחק כשמישהי בוכה מולו שעבורה מה שקרה היה אמיתי…
"טיילר?" שמעתי את קולה המתנגן.
"את-את שיכורה, אל תדברי" פלטתי לפתע.
היא צחקקה, "אוקיי".
פערתי את שערי והנחתי את ראשי בין ברכיי, מה שהנערה הזאת עושה לי…
הרגשתי את כף ידה נוגעת בכתפי, נרתעתי והבטתי בה ארוכות, היא חייכה ועיניה חייכו יחד איתה, "אוי טיילר"
שלפתי סיגריה וניגשתי לחלון, שואף את העשן לריאות ומוציא חלק ממנו דרך האף והפה.
אחרי משהו כמו עשר דקות הסתובבתי והבטתי בה, היא ישנה, החזה שלה עלה וירד לפי קצב הנשימות הסדיר שלה, היא לבשה חולצה לבנה עם כיתוב "ניו יורק" ושורט שהסתיר מעט את הירך, היא גרבה גרביים שהגיעו עד לברכיה ונעלה זוג נעלי אולסטאר שחורות, דומות לשלי.
שערה היפיפה היה פזור על פני המזרן, פרט לפס הבלונדיני שהחליק על כף ידה שהייתה מונפת אל מעל ראשה והמשיך מטה.
רציתי לאחוז בו, אבל נסוגתי. משהו בה מוזר, לא בטוח.
השפתיים המושלמות שלה הפכו לחיוך מושלם ומתוק בזמן שחלמה, לא ייאמן, גם כשהיא ישנה היא מחייכת.
גלגלתי את עיני ונשכבתי על הרצפה, למה אני עושה דבר כזה? זה כאילו המוח שלי יורה לי פקודות ולי אין שליטה עליהן. המוח פועל בעצמו, המחשבה שותקת.

"טיילר" זה היה קולה של אמי שנכנסה בהפתעה לחדרי, פקחתי את עיני באיטיות וכאב ראש של הבוקר פילח את ראשי, וכאב גב בלתי יתואר. השמיכה בצבע תכלת שלי הייתה פזורה מסביבי. הזדקפתי כשנזכרתי שקרוליין אצלי במיטה. הזעפתי את מבטי לעבר אמי, "למה את נכנסת בלי לדפוק?"
היא גלגלה את עיניה, "קראתי לך אלפי פעמים מלמטה, אתה פשוט לא שומע. ולמה אתה לעזאזל שוכב על הרצפה?" היא ניגשה והרימה את השמיכה שעטפה אותי, הדפתי את ידה אחורה והיא נרתעה.
הרמתי את השיער שהפריע בעיני והבטתי בה במבט עצבני, "צאי החוצה, אמא"
היא הנהנה ויצאה מהחדר, "הכנתי לך כריך למ-"
"תודה" סגרתי את הדלת של החדר בטריקה רמה.
הבטתי לכיוון המיטה, אבל היא הייתה ריקה. מה?
ניגשתי למיטה וגיששתי אותה, בתקווה שקרוליין נבלעה לתוך המזרן או משהו ואז מצאתי פתק קטן.
הרמתי אותו , 'חתיכת הנגאובר, הלכתי הביתה. נ.ב. העגיל בשפה שלך הסתובב לכיוון הלא נכון אז סובבתי אותו חזרה למקום. מקווה שלא אכפת לך, קרוליין'
נגעתי בעגיל בזהירות וחייכתי כשגיליתי כשהוא בצד המתאים, גיחכתי והבטתי במראה.
מה הקטע של הנערה הזאת? ביום הראשון שאני פוגש אותה היא כבר מספיקה לצרוח עלי ולהגיד לי שאני מגעיל ומעשן ואז היא נותנת לאחד החברים המפגרים שלי לשכר אותה עד לכהות חושים.
נענעתי את ראשי כשניסיתי להיזכר בשיחה המוזרה איתה אתמול, "אתה לא מרגיש את זה?" קולה הדהד בראשי.
העיקר החיוך שלה, שלא יורד בשום מצב.