מי שאני באמת- פרק 5- לב אדום
כבר עברה כמעט שנה. וזה קשה. קשה להכיל יותר מכל דבר אחר בעולם. אתם העדים הראשונים. לא כתבתי על ההרגשה הזאת באופן כל כך ישיר ונוקב. אני זוכרת את היום הזה. כל רגע ורגע שבו. שנה עברה וכל פעם שאני נזכרת בו דמעות ממלאות את עיני. גוש ענק ממלא את גרוני וקולי נהיה צרוד. זה קרה כל כך מהר. זה היה כל כך מפתיע. בלי שום יכולת לסגור את המעגל הזה. מותיר אותי צפה בתוך זיכרונות לא גמורים ממולאים באושר כל כך גדול. שבסופו- עצב עצום.
אומרים שלוויה של ילד זה הדבר הכי קשה שיש.
אני לא יודעת להשוות כי הלוויה של ילד שה הדבר הראשון והיחיד שפגשתי.
כשאני חושבת על זה זה כל כך מתאים לו למוות דווקא החודש. חודש שמלא בכל כך הרבה כיף ושמחה. חודש של החופש הגדול. החופש הגדול של שנה שעברה היה מלא לגמרי. מלא רק בכיף ואושר. גם אז טסתי לחול אפילו פעמיים. וגם אז, כמו עכשיו, טסתי והוא צף במחשבותיי.
התעוררתי מוקדם באוטו יום ואני ואמא תכננו ללכת לקנות בגדים.
"לכי להתארגן" היא אמרה לי. הלכתי להתארגן במהירות ואז חזרתי וראיתי אותה מסתכלת בפלאפון במבט עגום, בעיניים ריקות.
"מה קרה?" שאלתי אותה
"תשבי" היא אמרה לי.
היית מבולבלת ופחד התחיל למלות את החזה שלי.
"תשבי" היא אמרה לי פעם נוספת.
התיישבתי על הכיסא בפינת האוכל.
היא הרימה אלי את עיניה. אז החזירה אותן אל צג הפלאפון ושוב הרימה את עיניה אלי.
"דרור נפטר" היא אמרה בשקט.
הסתכלתי על הרצפה. מנסה להקל את שתי המילים האילו.
אבל הדמעות מתחילות לזלוג כבר. אני לא הבנתי למה. אני לא הבנתי מה שתי המילים האילו אומרות. אז למה אני בוכה? כי הגוף שלי חושב שזו התגובה שצריך לעשות לאחר שמודיעים לך שמישהו שאהבת והיה קרוב אלייך נפטר?
ישבתי שם דקות ארוכות. בוכה ורועדת.
" אסור לך לספר לאף אחד" אמא אמרה לי. " אף אחד עדיין לא יודע"
הנהנתי. אבל איך אפשר לשבת ולשתוק? איך אפשר לא לספר?
הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת מאחורי. נכנסתי לפייסבוק לעמוד של כנפיים של קרמבו.
עדיין לא הודיעו כלום
הגלגלים מסתובבים לי. הוא היה החניך שלי. החניך הראשון והאהוב שלי. זה שתמיד אמרתי אליו שהוא המאושר באדם. שאופי כמו שלו אני רוצה בעצמי. ומאחלת לכל אחד. זה שלימד אותי שמחה ואושר. לימד אותי להיות עצמי. הייתי החונכת שלו שנה. ומאז עברו שנתיים שתמיד היינו בקשר והוא היה עושה איתי את הסיסמא שלנו וכותב לי שהוא אוהב אותי.
אין סיכוי שהם לא ידעו על זה.
אני מתקשרת לחונכת שלו מגלה שכן הם ידעו שהוא בבית חולים שהם רצו לעשות לו מסיבה ולא חשבו לזמין את החונכות הקודמות. תודה!
איזו השפלה ובעיקר כאס אפף אותי. דמעות גדולות מלאו את גרוני. לא מגיע לי לדעת? לא מגיע לי להיפרד? לסגור את המעגל?
לא כאסתי עליה. גם היא לא הספיקה. גם לה לא הייתה הזדמנות וגם לה קשה.
כאסתי על מדיניות עם חוקים. במקום כל כך כאוב שממנו אין דרך חזרה לא צריכה להיות מדיניות עם חוקים.
אבל שמחתי. שמחתי כל כך שלי היה את המזל לדעת לפני כולם. להכיל ולקבל. ולא סתם לדעת מאיזושהי הודעה בפייסבוק.
כאס. רק כאס הרגשתי. הייתי נחושה למצוא אשמים. גם סיפרתי לשתי חברות. השבעתי אותן לא לגלות לאף אחד ובכיתי להן כל הבוקר.
אחר הצהריים הגיעה ההודעה בפייסבוק עם תאריך הלוויה, שעה והמיניבוס שייקח אותנו לשם.
כאסתי כל כך ורציתי לפרוק את הכאס שלי.
באחר הצהריים המאוחרות התקיימה הלוויה. לקחתי את כל הכוחות שלי ועליתי על המיניבוס. לוויה עצובה. קשה. לא בכיתי. קשה לי לבכות במקומות כאלה. הרגשה מוזרה מלאה כל חלק וחלק בגוף שלי. מעבר לפספוס, הכאס והעצב. היה שם משהו הרבה יותר גדול. הייתה אהבה שכבר לא תורגש יותר. הייתה ידיעה שאהבה הזו תהפוך לזיכרון. הכאס והפספוס נעלמו והיה רק כאב.
הם אמרו מילים יפות אליו. מילים כל כך נכונות. ואז הלכנו בשקט עד לקבר כשנושאים אותו ראשון בשירה. הניחו אותו שם בתוך הבור. הבור שיהפוך להיות הבית שלו לעולמי עד. המשפט "ינוח על משכבו בשלום" חזר פעמים רבות. וכל שאני איחלתי היה לילה טוב. וזה היה אחד רגעים הקשים
לאחר מכן כל אחד קיבל בלון שאותו הפריח לאחר הטקס. השמיים התמלאו בבלונים בלונים אדומים בצורת לב ובלונים לבנים שעליהם חקוק השם דרור. אני קיבלתי לב אדום. ולא יכולתי להסיר את עיני מאותו בלון לבד עם השם דרור שנתקע על העץ בזמן שהשאר עפו חופשיים
בבית החולים, כך סיפרה אימו, הוא הצביע על בלון אדום בצורת לב ואמר לאמא שלו שהיא הלב שלו.
כן, אז הלב של דרור תמיד יהיה איתנו אבל הוא כבר לא.
כשחזרנו הייתי כל כך רעבה. אני וחברה הלכנו רק לקחת משהו מארומה. הייתי צריכה אוכל מנחם. לא יודעת מה הקטע של חלק מהבנים. העור שלי היה אדום מרוב בכי ועיניי נצצו הבריקו והבהירו מרוב דמעות. והמוכר תחיל איתי. חברה שלי חייכה אלי ואני רק הירהתי על היום ההזוי הזה עם האיש ההזוי הזה.
כשחזרתי הביתה לא הצלחתי להירדם. לקחתי את המחשב והתחלתי להקליד:
;אלף בלונים אדומים
זה שיר שמח
על ילד מאושר
שתמיד ידע לשמוח מכל דבר
והעביר את השמחה שלו הלאה
לכל בן אדם שפגש
ידע ליהנות מהחיים
ולנצל כל אחד מהימים
זה בכלל לא הפריע
שיש לו גלגלים.
עיניים מלאות בטוב ובאושר
אף אחד לא יכל לפספס
את קולו העבה והחזק
מורל שנשמע למרחקים
הפסקות מלאות בתופסת ומחבואים
צרחות ששייכות רק לאנשים שמחים
אהבה אין סופית למשפחה
תמיד ידע להביע תודה
ולהרעיף אהבה
להצחיק את כולם בתמימות
להיות ילד של חברות
עם לב של זהב
וטוב לב שאף פעם לא נגמר
להגיד סליחה לכיסאות
אין דבר שהוא חשב שהוא לא יכול לעשות.
אלף בלונים אדומים
יעופו למרחקים
תמיד ינציחו אותך בליבי
ויסמלו את הדרור של חייך
לאן הם יגיעו
כשנסעו את שמך
רק אתה תדע
מצפה כבר לפגוש אותך.
אתה חבר כל כך טוב
אי אפשר שלא לאהוב
עזרת לי לעבור את הקשיים
ואת כל המכשולים
אתה אפילו לא ידעת
מה לימדת
וכמה עזרת
מדמיינת חיבוק אחרון
שאף פעם לא קרה
ורוצה שתיתן לי את הכיף המוסכם
שמסמל שהפעולה נגמרה
שיגיד לי שעוזבים
לעוד פעם אחרונה.
אני לא אבכה
כי אתה לא היית רוצה
יורדות לי דמעות של אושר
כי אותך זכיתי להכיר
נשמתך תמיד תהייה צרורה בצרור החיים
של האנשים המאושרים
זה ברור ששמור
במיוחד בשבילך
מקום מיוחד בגן העדן
אתה נח עכשיו ללא כאב
ובליבי תמיד תישאר
ילד עם לב של זהב
ואושר שלא נגמר.
אלף בלונים אדומים..
בחיים לא אשכח שכתבת לי
שאתה אוהב אותי
– אני אוהבת אותך בכל ליבי
ואז סמתי את המחשב בצד עצמתי עיניים גופי התמלא בקבלה והבנה ונרדמתי.
תגובות (0)