מי שאני באמת- פרק 4

אני מופתעת מעצמי. אולי יותר מאוכזבת או כועסת על עצמי. יש עוני והוא נמצא בכל פינה כאן. הייתי בטוחה שאני ארגיש איזה רגש סולד או עצוב בשבילם אבל אני לא מרגישה. חשבתי שיהיה לי קשה להכיל ולראות את המראות האלה. אבל הכול נראה לי כאילו נכון. הם שמחים ומאושרים ככה. למרות שאין כבישים וכמעט אין מכוניות. למרות שכמעט אין פלאפונים פה או תשתיות. למרות שרובם גרים בפחונים. הם חיים חיים שאני לא הייתי מסוגלת לחיות.
ובכל זאת הם כאלה שלווים ומאושרים.
אני מוצאת את עצמי מקנאה באפריקאים האלה מוקפים בטבע המדהים הזה. בשדות אין סופיים בגירפות ובבונים בשקט בשלווה בפשטות ובאושר. אני מוצאת את עצמי מסתקרנת ומתאהבת בחיים הפשוטים האלא.
שואלת את עצמי שאלות על המהות שלי ואיפה הייתי אומרה להיוולד. יודעת בעמקי לבי שאני עוד אחזור לכאן. אולי לטנזניה אולי למקום פראי, טבעי ופשוט ששונה מכאן.
אבא מתפעל מהמראות האילו. מתפעל מהאורח חיים הפשוט שלהם. אפשר להגיד שהוא אפילו מרחם אליהם. ואילו אני, מסיבה מאוד לא מוצדקת, מקנה בהם ורוצה לחיות את החייהם להבין למה הם כל כך מאושרים ואדיבים. כל יום שעובר אני מתאהבת במקום הזה. ואם כל זאת אני יודעת שלא אצליח לחיות כאן.
לא, אני לא יודעת מה אני רוצה.
החיות שמתחלפות בדרך בשמורות השונות. הזברות, הגנו, האריות והנמרים. הגירפות, הפילים, ההיפופוטמים. כל אלא שייכים לטבע. ויש להם רק אינטרס אחד בעולם והוא לשרוד. אין כאן רצח, רק הרג לשם הישרדות. גם אם זה למען אכילה או למען מלחמה בין הגברים לשלטון. כל אחד הוא אגואיסט למען עצמו אך גם הוא חלק מכל המארג העצום והמדהים הזה.
לא, זה לא כמו אצילנו- בני האדם. אין נקמה אצל חיות. אין שנאה. אין רצון מכוון לפגוע במישהו ספציפי. משמע אין אכזריות.
אני רוצה להיות חלק מהן. מהטבע מהחיות.
לא להרגיש את הכאב העצוב מלהיות אדם.
ובכל זאת נפתחת הדלת לעולם למדהים שבו בני האדם הם חלק מהטבע. שבט ההדזבה הם נקראים. תכירו את השבט שמתנהג כמו האדם הקדמון. מדבר בציקצוקים, צד, לובש עור חיות, נודד וחיי בערך 40 שנה. הבנות מלקטות, בונות את הבתים ומתפלות בילדים. שבט שליו ורגוע בלי המון תעשוקה. רק 60 מילים יש בשפתו. שבט בלי רפואה שבו החזק שורד. שבט שלאנשים אין גיל. שבט שבו אנשים הולכים לישן כשמחשיך ומתעוררים כשהשמש מעירה. הם חיים תמיד בחוץ. שבט שמי שהורג בבון יכול להתחתן עם אישה. והכל כך פשוט..
ראיתי אותו יורה בציפור פוגע בכנף ואז שובר לה את המפרקת עם הפה. ראיתי אותו מורט ממנה את כל הנוצות בשניות ושם אותה על האש. מנקה אותה ביעילות ואז זורק את האיברים הפנימיים לכלב. עושה מצמח מעיין מגש ומגיש לנו את הציפור לאכול.
כן, כאן רואים ויודעים מאיפה האוכל מגיע.
אני לא יכולה להסיר את העיניים מזה. למרות שאני בכלל צמחונית. אני נאנקת מהגועל מסובבת את הראש ואז מחריכה את עצמי לראות את זה בכל זאת.
זה הטבע, זאת האמת. האמת הכי אמיתית שיש.
זה השבט שעוד כמה עשרות שני כבר לא יהיה. גם לשם פלשנו. הגברים מסתובבים עם מכנסי כדורגל קרועים והבנות עם חזיות.
ובכל זאת זה הדבר הכי קרוב לטבע שלנו.
וכך אני מבינה שכמו המכנסיים והחזיות גם שנאה וקנאה אלה הם המצאתו של האדם בעקבות האגו שלו.
וכשאני כותבת את הדברים האלה מהבית שלי. עם החשמל והבגדים והקירות. אני חושבת שאולי צריך להציע לכל אחד להיות קצת הדזבה עד שהוא יבין את עצמו ואת המין הכל כך אכזרי הזה שנקראה אדם. מין שכבר הרבה זמן הוא לא חלק מהטבע.