מי מסתכל עליי- פרק ראשון: ״זהב של חלומות״

13:00

אני מרגיש מוזר היום. יותר מבדרך כלל. יש משהו שמציק לי- תחושה שאני אמור לעשות משהו, ואני לא יודע מה. כאילו, כמו בסרטים העתידניים המוזרים האלו- חייזרים השתלטו לי על הגוף ומחקו לי את הזיכרון וזה אבוד לדעת מה המידע החסר הזה.

אני מתארגן לעבודה עכשיו, שבואו נודה בזה- זו לא בדיוק עבודת חלומותיי. אני מסדר ארגזים בסופרמרקט. המנהלת שלי זורקת לי הרבה פעמים הערות של ״תחייך יותר, זה חשוב״ כאילו היא המנטורית שלי. אני מתפלל שהיא רק תרד לי מהגב לפעמים. דמיינתי את הרגע של הפיטורין אולי אלף פעם. באחת הפעמים, אני מעיף משהו על לקוח חצוף והיא אומרת לי לעזוב. בפעם אחרת- אני משתמש בכל כישורי המשחק הלא קיימים שלי ועושה סצינה של מינימום ביונסה שגילתה שג׳יי זי בוגד בה- ובורח משם בפאניקה.

אני מספר לכם את זה, כי גם בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי מתכנן שהסיפור הזה, שלי, יסתיים כך. חשבתי תמיד שאני אף אחד, לא מיוחד שכזה.

18:02
יצאתי להפסקה מאוחרת, נשארה לי עוד שעה. גאדמיט. הסופר הזה מקולל, אני נשבע. כל הפרצופים נראים לי אותו דבר כבר. הבנות מתאפרות זהה, הבנים מתרברבים על אותו נושא- אני לא מאמין שהילד שרצה להיות טייס הגיע ללסדר תפוחים בוהקים בשורה.
״אז אתה יוצא?״ ליאורה, המנהלת- מסתכלת עליי במבט עייף מדי. הבגדים שלה מלוכלכים מעט, עם כתמים של ירקות מחוצים.
גיחכתי לעצמי.
״חצי שעה אני פה״.
בזמן שהיא נאנחה, כי זה קשה כל כך לנהל סופר הרי, וגם חסר כל מעוף יצירתי- יצאתי- האוויר היכה בי מהר. הרגשתי כאילו נולדתי שוב. כמעט רקדתי ברחוב אם לא היו חולפות שתי בנות שליחששו עליי, בוחנות אותי מהראש עד הרגליים. הן בטח חושבות שאני מכוער ומוזר.

אין לי מושג למה, ואני לא כזה רגשן, אבל העיניים שלי התמלאו בדמעות פתאום. התביישתי בזה. ראיתי זוגות עם עגלות מולי- ממש כאילו זה סרט והאווירה בו התחלפה כקסם. אני הולך, רק על הקווים של המדרכה, כאילו זה ספורט- כשמשהו זועק לתשומת ליבי.

משהו מנצנץ. אני ממצמץ בחשדנות. אולי זה זהב.לא, זה היה נגנב כבר. כמו שסיפרתי לכם בהתחלה- היום אני לא בדיוק.. אני. והחלטתי להרים את הדבר הזה. ומפה לשם- הדבר הבא שאני זוכר זה.. כלום… שיממון.. מה קרה לי? ואיפה אני לעזאזל?!