מי אתה- פרק 5

פרק 5

רצנו כל כך מהר שלא יכולתי אפילו לנשום. כל כך מהר שכבר שחכנו איפה אנחנו נמצאות. כל כך מהר שאנשים פינו בשבילנו את הדרך.
״תחביאי את זה! צעקתי לה. הרגלים שלי כבר רצו מעצמן. כל מה שהיה בראשי היה להמשיך. להמשיך עד שאדע.
״לכאן!״ היא צעקה והצביעה על הפנייה הבאה ברחוב, שמובילה לפינה קטנה.

״הוא עדיין מאחורינו?״ היא שאלה לאחר שהגענו לפניה, מתנשפות בלי סוף.
הסתכלתי מאחורי הקיר לכיוון הרחוב וחיפשתי את אותו האדם שרדף אחרינו במשך העשר דקות האחרונות.
״לא. אני חושבת שהוא ויתר.״ אמרתי בהקלה. ״יש לנו מזל.״
״אני יודעת.״ היא אמרה בהתנשפות ונשענה כל הקיר שמאחוריה. ״השקית עדיין אצלך?״
הרמתי מולה את השקית כדי לסמן לה לחיוב.
״מעולה. נראה עכשיו מה השגנו כאן.״ היא אמרה בחיוך ולקחה את השקית מידי. היא התיישבה על הרצפה ואני מיד אחריה, מסוקרנת לראות מה היה בשקית.
״וואו, זה נראה טוב.״ היא אמרה בהפתעה.
״מה יש שם?״ שאלתי וצפיתי בה שולחת את ידה אל השקית ומוציאה משם בקבוק אלכוהול.
״וויסקי.״ היא אמרה וחייכה לעצמה.
התקרבתי אליה כדי לבחון את בקבוק הזכוכית הכהה שהחזיקה. ״באיזה שווי את חושבת שזה?״ שאלתי בלחש, מסוקרנת.
״אממ, משהו כמו 70 דולר. לא משהו שיש לנו מספיק בשביל לשלם עליו.״ היא משכה בכתפיים ופתחה את הבקבוק.
״אנה, את בטוחה שלא ייתפסו אותנו? אני לא רוצה להגיע שוב לתא המעצר כמו שקרה בפעם שעברה.״
״אמילי, תפסיקי להיות פחדנית! לא ייתפסו אותנו. הכל בסדר!״ היא אמרה בבטחון. ״חוץ מזה, פעם שעברה זאת הייתה אשמתך. אמרתי לך לשמור על המקום משוטרים ולא הקשבת לי.״
נאנחתי בשקט בלי להגיד דבר. מה יקרה אם זה יסתיים ברע?
״נו? את לוקחת?״ היא שאלה לאחר שלגמה מהבקבוק.
״תביאי לי את זה כבר״ אמרתי וחיוך קטן עלה על פניי, חוטפת מהיד שלה את הבקבוק.
ברגע שהפה שלי נגע בקצה הבקבוק, לא רציתי לנתק את המגע בניהם. רציתי להשאר ככה, להקפיא את התמונה הזאת בלי לדעת מה יקרה אחר כך. רציתי שמשהו יסתום לי את הפה לפני שאתחרט על מה שעשיתי.
״טוב, תביאי לפני שתגמרי הכל.״ היא צחקה וחטפה לי את הבקבוק.
היא לגמה בעצמה עוד הפעם, ואני פשוט הסתכלתי עליה. הראש שלי התחיל להסתחרר. שוב ההרגשה המוכרת.
״שמעת את זה?״ שאלתי.
״את מה?״ היא שאלה מבוהלת. לא יכולתי שלא להבחין בחרדה שבעיניה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה.
״אנה, הכל בסדר?״ שאלתי, אבל היא שתקה. הראש שלי הסתחרר לאט לאט.
״מה שמעת?״ היא שאלה בלי לענות על השאלה שלי.
״אני לא בטוחה. אנשים או אולי סתם רוח. קר היום. אני חושבת ש-״
״שקט רגע ג׳ולי. תני לי לשמוע.״ היא קטעה אותי.
היינו שתינו בשקט, בתוך הפינה בה היינו נמצאות. שתי ילדות רחוב שתויות, מטופשות וחסרות תועלת. שמענו צעדים מתקרבים לכיוונינו, ואנה מיהרה לעמוד.
״לאן זה?״ שאלתי, אוחזת בה בשביל לקום.
״לכי ג׳ולי. נפגש אחר כך בדירה של ג׳יימס.״
״מה זאת אומרת?! איך פתאום החלטת את זה?״ הייתי מופתעת וכועסת.
״אנה קלארק. אנחנו יודעים שאת שם!״ לפתע נשמע קול שבא ממאחורי הקיר שהסתיר את הפינה.
״ג׳ולי. עכשיו! לכי.״ היא אמרה ברצינות. הבטתי בעיניים שלה כדי לבדוק אם זאת לא עוד אחת מהבדיחות המטופשות שאהבנו לספר אחת לשניה. אבל לא, זאת לא הייתה עוד אחד מאלו, הפעם יכולתי להבין שזה היה רציני. העיניים שלה אמרו הכל- כחולות ועמוקות, נסערות וחוששות, אך גם עייפות, כמו בכל פעם אחרי ששתינו.
זה היה לא רגיל לראות ככה את אנה, האדם החזק ביותר שהכרתי. כל כך קשוחה ומרדנית, פתאום הופכת לכל כך סוערת ושברירית.
הסתובבתי לכיוון השני של הרחוב, כדי לראות אם השטח שם פנוי. נמנעתי מלבדוק את הצד השני ממנו שמענו את הקול. פחדתי.
לא רציתי להתנגד לאנה. אחרי הכל היא זאת שנתנה לי מקום לישון אחרי התאונה של אבא שלי והעזיבה של אמי, והיא מי שדאגה לי כשאף אחד אחר לא. לא יכולתי להרשות לעצמי להגיד לה לא. היא הייתה הכל בשבילי.

–

״את מתכוונת להישאר ככה עוד הרבה זמן?״ אלכס שאל אותי בזמן שהסתובבתי לו במשרד, מרימה מסגרות מהמדפים ובוחנת את התמונות שבתוכן.
״למה את מתכוון?״ שאלתי בלי להסתובב אליו, מרימה מסגרת כסופה ומקושטת ומקרבת אותה אליי. בתמונה הייתה אישה צעירה ויפה, עיניים גדולות וחומות ושיער בגוון חום-ג׳ינג׳י. לידה עמד וחיבק אותה בחור נאה עם שיער בהיר ועיניים כחולות, עם מבט מאושר בעיניו. אלכס. חבל שאני לא יכולתי לראות את המבט הזה על הפנים החסרות הבעה שלו.
״להישאר ככה עם הקטע הזה שאת חושבת שתקבלי איזושהי משכורת אם לא תעשי כלום בעבודה.״ הוא ענה, אבל לא הגבתי. המשכתי להסתכל על התמונה ההיא, כאילו הייתה צופן לפענוח.
״תעזבי את זה.״ הוא אמר בקרות ויכולתי לשמוע עצבנות בקולו.
נשמע רעש מהכיסא שלו, והוא קם. הסתובבתי אחורה וראיתי אותו נשען על השולחן, נראה כאילו הייתי תחת ההשגחה שלו. המבט שלו היה חד וממוקד בתמונה שהחזקתי, ועבר אליו כששמע אותי לוקחת נשימה לפני שהתחלתי לדבר.
״זה בסדר אלכס, אני לא אגיד לאף אחד שיש לך מאהבת.״ חייכתי אליו חיוך תחמן.
פניו נהיו אפורות ברגע ועיניו התרחבו.
״איזו תמונה הייתה שם?״ הוא שאל במהירות, אבל לא עשיתי כלום מלבד להמשיך לחייך.
הוא התקדם אליו במהירות ולפני ששמתי לב הוא אחז בידי בחוזקה.
״ג׳וליה. אל תשחקי איתי. תגידי. איזו. תמונה. ראית.״ הפעם הוא היה באמת עצבני. יכלותי להרגיש זאת גם באחיזה החזקה והמענה שלו וגם במבט שנעץ בי, כאילו נעץ משהו בעורי.
״אם את מתעקש,״ גילגלתי עיניים וחייכתי, מנסה להסתיר את העבודה שידי השמאלית בוערת מכאבים. הרמתי את התמונה אליו והפכתי אותה לכיוונו.
תוך שניה האפרוריות על הפנים שלו ירדה ויכולתי לשמוע את אנחת ההקלה שנפלטה מפיו.
״אני אשמח אם תעזוב אותי עכשיו.״ אמרתי וניסיתי לנער את היד שתפס. הוא שיחרר את האחיזה ממני והרגשתי את דופק החזק שלי באותו המקום, ואת הדם החוזר לזרום בעורקיי.
״מצטער.״
״מה שתגיד.״
הייתה בנינו שתיקה ארוכה. הסתכלתי עליו וראיתי את עיניו מכוונות למסגרת זהובה שהייתה הצמודה ביותר לפינה, ובניגוד לשאר היא הייתה הפוכה כשהצד האחורי של המסגרת היה מופנה אלינו ואילו הצד של התמונה היה מופנה לקיר. על יד התמונה היה מונח בקבוק כהה. בקבוק וויסקי. אותו המשקה אותו שתינו אני ואנה באותו היום…
מבטי חזר להתמקד במסגרת ההפוכה. מסגרת אחת אבל ללא מושג של מה היא מכילה בתוכה. האפשרויות היו פתוחות בפניי.
האם זאת התמונה שלא רצה שאראה? מה יש בה שכל כך אסור עליי לראות?
ידעתי שלא משנה מה, אבל אני אהיה חייבת לגלות.