מי אתה- פרק 3

פרק 3

״את לא יכולה להגיד שהוא לא נראה טוב!״ מריה הייתה שעונה על הבר, בוהה בו מרחוק מדבר עם כמה מהעובדים בזמן שניקיתי כמה מהכוסות המלוכלכות.
״טוב, אז הנה אני אומרת לך שהוא לא.״ אמרתי והנחתי עוד כוס בערימה של הכוסות הנקיות.
״את משקרת.״ היא אמרה.
״לא אני לא.״
״אף אחת לא יכולה להגיד שהוא לא מהמם. עם העיניים הכחולות, השיער הבהיר וגובה כמו שלו.״ מריה הייתה שקועה בו.
״מה שתגידי, אבל קחי. עכשיו זה תורך לנקות.״ אמרתי, דוחפת לה את סמרטוט ביד ומורידה את תלבושת העובדים המסריחה.
״רגע, לאן את הולכת?״ היא שאלה.
״אנחנו כבר אחרי סגירה, המקום ריק, סיימתי את התפקיד שלי- סיימתי את המשמרת.״ אמרתי בפשטות בעודי הולכת ליציאה.
״תמסרי לג׳יימס שהלכתי!״ צעקתי לה מרחוק שהייתי כבר מול דלת היציאה.

״היא לא תמסור, כי את לא הולכת.״ התנגשתי במישהו שחסם לי את היציאה. הרמתי את הראש וראיתי את הפנים שלו. השיער החום, כמעט בלונדיני מפוזר על עיניו.
״לאן זה?״
״הביתה.״ עניתי, מנסה להתחמק ולדחוף אותו הצידה מהיציאה.
״לא נראה לי. אף אחד לא אמר לך שסיימת כאן.״ הוא אמר בנוקשות, לא מוכן לתת לי לעבור. ניסיתי לדחוף, אבל הגוף שלו היה חזק מידי.
״אני לא שואלת.״ אמרתי ודחפתי אותו אחורה, אבל הוא משך בידי.
״תזהרי.״ הוא שלח אליי מבט חד עם העיניים הבהירות והגדולות שלו, ואני הסתכלתי עליו בחזרה, משתחררת מאחיזתו בידי והולכת.

–

צלצול הטלפון העיר אותי משינה. עוד שעיניי היו עצומות, ניסיתי לגשש עם היד ולחפש אותו בין כל הבלאגן שהיה בצד השני של המיטה.
״הלו?״ עניתי חצי רדומה.
״ג׳ולי, אלכס התקשר. הוא היה נשמע כועס ואמר שלא ענית לו לטלפון.״ קולו של ג׳יימס נשמע בצד השני של הקו.
״מי זה אלכס?״ שאלתי באי הבנה.
״הבוס החדש. כבר שחכת?״
״אה כן, ההוא. מה הוא רצה בדיוק? להעניש אותי על אתמול?״ אמרתי בציניות ופלטתי גיחוח.
״זה לא חשוב עכשיו ג׳ולי. הנקודה היא שאת באמת צריכה להרגיע. אני חושב שהוא כועס בעיקר עלייך והולך לעשות לנו שיחה רצינית היום.״ ג׳יימס אמר.
״זה באמת לא מעניין אותי ג׳יימס, הדביל הזה חושב שאם הוא קנה את הבר הוא יכול לשלוט עלינו עכשיו.״ אמרתי בעצבנות ולקחתי לגימה מבקבוק אלכוהול שהיה זרוק לי על המיטה.
״וזה נכון! זה באמת התפקיד שלו.״
״שיהיה. בכל מקרה, מה הוא רצה?״ שאלתי וקמתי מהמיטה עם הבקבוק בידי.
״הוא ביקש מכולנו שנבוא היום בשבע.״ ג׳יימס אמר.
״שבע?! הוא רציני? מה כבר יש לנו לעשות שם כל כך מוקדם?״ לגמתי שוב מהבקבוק כדי לעקל את הבשורה.
״לא יודע, אבל יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות משהו טוב.״ הוא אמר ויכולתי לשמוע את האנחה שלו. ״בכל מקרה, תהיי מוכנה, אני אבוא לאסוף אותך ונצא מהבית שלך. רק תבטיחי לי שתהיי זהירה עד אז ואל תשתגעי אם תראי שהאקדח לא נמצא. הוא אצלי בינתיים.״
״מבטיחה.״ אמרתי וגילגלתי עיניים.
״דרך אגב, תפסיקי לשתות.״
״ביי ג׳יימס.״ אמרתי וניתקתי לפני שיכל להגיד משהו נוסף.

–

בדידות.
בדידות זה משהו שלפעמים כל אחד צריך לעצמו.
כל אחד באיזשהו מצב צריך את זה. כמו אוויר.
אפילו האנשים שהחיים שלהם הם בילוי. נהגתי לקרוא להם ׳אנשי החברה׳, כי תמיד הצחיק אותי שנראה שזה כל מה שיש להם. החברה שמסביבם. לא יותר ולא פחות. אבל זה ברור שמאחוריהם מסתתר כאב, עצב או סוד גדול.
בתוך עצמי אני יודעת שהייתי רוצה להיות אחת מהם, כל לילה לחגוג ולשכוח מהכל, וכל בוקר לזכור הכל אבל שזה לא באמת משנה באותו הרגע, כי הדאגה היחידה שיש בראש זה עם מי ישנת באותו הלילה ולמי המיטה הזאת שייכת.
אתה יכול לספר להם את כל הסודות שלך, בלי לדאוג לשום דבר. הרי מה זה משנה? זה ברור שלא יזכרו אותו כבר אחרי שעה.
בניגוד להם יש את הקבוצה של האנשים המתבודדים. שום דבר לא מעסיק אותם מאשר המרחק. לא משנה עד כמה לא יצאו מהבית- כי אין בשביל מה לצאת.
חיים כמובן מאליו, אבל עם עומק. כשאתה מתבודד, אין לך שום דבר אבל את המחשבה.

אבל זה ברור לי שלעולם לא יהיה שייכת לשום אחת מהקבוצות. יכול להיות שאולי אני מהקבוצה של האנשים שלרגע אחד נראה שהם מתבודדים, אבל אם היה אפשר להסתכל טוב היה אפשר לראות שמאחוריהם עומדים הרבה אנשים אחרים.
אבל אני מניחה שאני גם לא מהקבוצה הזאת מאחר שאין כזאת אחת.

אני פשוט אני- שום דבר.

״סליחה, כמה זה עולה?״ שאלתי את המוכר בחנות הקטנה.
״זה?״ הוא הצביע על קופסאת הסיגריות שהחזקתי בידי. הנהנתי לו לחיוב.
״ארבע וחצי.״ הוא אמר והמשיך עם הלקוח הבא.
״שיט.״ אמרתי והתחלתי לחפש בכיסים כל גרוש שהיה לי.
״צריכה עזרה?״ שמעתי קול לידי.
״לא.״ אמרתי ישר בלי להרים את הראש.
״חבל. הייתי יכול להשיג לך את זה בחינם.״ הוא אמר והרמתי את ראשי אליו.
״אה כן? איך?״ שאלתי.
״תביא לי את זה.״ הוא חייך בתחמנות ולקח את הקופסא מידי. ״ועכשיו את היד שלך.״ הוא אמר ותפס לי ביד.
עוד לפני שהספקתי לשים לב למה שקורה סביבי, התחלנו לרוץ בין האנשים שהסתכלו עלינו במבט מבולבל.
״הי, אתם שניכם! חבורה של-״ שמעתי מרחוק אבל קול המכוניות הסוערות קטעו את שמיעתי.
״בואי לכאן״ הוא לא עזב את ידי והוביל אותנו לבניין ישן.
״זה היה מטורף.״ אמרתי בין ההתנשפויות והנשימות הכבדות. ״ועכשיו, אפשר את זה?״
״לא אם לא תתני לי גם. אחרי הכל, בלעדי לא היו לך אותן.״ הוא החזיק בהן מול העיניים שלי. ניסיתי לקחת ממנו, אבל הוא לא אפשר לי.
״אוקיי, קח.״ נכנעתי.
צפיתי בו שולף את אחת הסיגריות מהקופסא, ומעביר את השאר לי.
״צריך מצית?״ שאלתי, מוציאה מהכיס האחורי של הג׳ינס.
הדלקתי את אחת הסיגריות בשבילי ומסרתי לו.
הייתי שעונה על הקיר, והוא מולי ישב על אחת המדרגות.
״אז, בלונדה. מה השם שלך?״ הוא שאל.
לקחתי עוד מהסיגריה לפני שעניתי.
״אמילי.״ שיקרתי. ״ומה איתך?״
״טיילור.״ הוא ענה במהירות.
ישבנו שם ושתקנו, בהינו בעשן, הוא על המדרגות ואני על הקיר.
הסתכלתי עליו כדי לבחון אותו, מה שלא הספקתי לעשות לפני. גבוה, שיער כהה ועיניים בהירות. היה לו מבט משועשע כמעט בכל הזמן הזה- מהחנות ועד לכאן.
אין ספר שטיילור היה אחד מ׳אנשי החברה׳. אבל עדיין לא יכולתי לבטוח בו.
״מה השעה?״ שאלתי בלחש. צפיתי בו בודק בשעון שלו.
״עשרה לשבע.״ הוא אמר.
״שיט.״ אמרתי ופתחתי את דלת הביניין. השמיים היו כבר חשוכים. זה היה כל כך מוזר. תחושת הזמן נאבדה לי מהרגע שהגעתי עם טיילור לכאן.
״אני חייבת ללכת. ביי טיילור, תודה על הסיגריות.״ אמרתי ועוד בלי לחכות לתגובה יצאתי מהבניין.

מיהרתי להגיע לדירה שלי, מאחר שג׳יימס אמור לבוא. לא היה לי אכפת מאלכס, אבל מג׳יימס כן. ידעתי שאם לא אבוא הוא ייכעס. לא רציתי להרגיז את אחת מהאנשים הטובים והחשובים ביותר שנשארו לי.
ג׳יימס ואני חווינו את אותה החוויה. המוות שלה. מעולם לא יכולתי לסמוך על בן אדם כל כל טוב כמו שסמכתי על ג׳יימס ואנה.
השאלה היא, האם אוכל לסמוך אי פעם על אדם אחר מלבדם?

כנראה שאצטרך לחכות ולראות.
עד אז, אני אמתין. אמתין לו, לה או לשום דבר.
בסוף אחד מהם יבוא, אני יודעת.
יהיה מצחיק לגלות לאיזה קבוצה הוא משתייך.