מי אתה- פרק 2

פרק 2

הדהירות האלו. הנשימות ופעימות הלב. הן עולות בי בקצב אחיד ובלתי פוסק. נשמעות כמו עדר של סוסים.
הנשימות העמוקות. החום שעולה בתוכי. מוצאת את עצמי יושבת על הרצפה הקרה בדירה, מתנשפת ומתנשפת.
"צא משם!" צרחתי, מעיפה את השיער הפרוע מהעיניים שלי וקמה.
"אני יודעת שאתה שם." לחשתי, מחזיקה את האקדח בידי ומניפה אותו.
דפיקות נשמעו על הדלת ומיהרתי לכוון את האקדח לכיוונה. קצב הנשימות שלי גבר.
"תלך או שאני יורה! מגיע לך למות!" צרחתי.
המנעול הסתובב, ושנייה לפני שלחצתי על ההדק, מישהו נכנס.
"לעזאזל ג'ולי, חשבתי שהפסקת עם זה!".
לאט לאט הורדתי את האקדח, הנשימות שלי מתחילות להיות סדורות.
"ג'יימס." אמרתי בלחש. הוא התקרב אליי ועטף אותי בזרועותיו.
הייתי חלשה. לא יכולתי לעשות שום דבר אבל לבכות. נתתי לדמעות שלי לזרום, להרטיב את בגדיו ושיערו הכהה.
"די ג'ולי. די. מה היה קורה אם לא הייתי בא? מה היה קורה אם היית יורה בי לפני שיכולתי להיכנס אפילו? את חייבת להפסיק להשתמש באקדח. זה מסוכן לך מידי." הוא לחש בעודו מלטף את גבי.
"עכשיו תני לי את זה ותלכי להתארגן. אנחנו מאחרים." הוא לקח לי את האקדח מהיד ושחרר אותי מחיבוקו.
"תודה." לחשתי לו מבעד לדמעות, והוא רק הנהן בהסכמה.

מאז הרצח של אנה דאגתי להכל. והאקדח היה רק חלק מזה. אני נוהגת לקבל התקף כזה לעיתים קרובות, והדבר היחיד שמציל אותי אלו דברים שמסיחים את דעתי, כמו ג'יימס. רק הוא ידע איך להרגיע אותי. אבל ידעתי שככה לא תמיד אוכל להחזיק. שיהיו פעמים שג'יימס לא יהיה שם בשבילי כמו שהתרגלתי. מה יקרה אז? זאת שאלה שתמיד שאלתי את עצמי, אבל אני יודעת שלא אוכל למצוא לה תשובה עד שמשהו באמת יקרה.

"אני מוכנה. בוא נלך." אמרתי לג'יימס כשיצאתי לבושה מהחדר, לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להחדיר לעצמי את קור הרוח שנהגתי תמיד להראות.
הוא ישב שם והרים כמה מבקבוקי הבירה והאלכוהול שהיו זרוקים על הרצפה, חלקם שבורים. "את חייבת לעשות פה סדר לפעמים. יש לך מזל שאני כאן." הוא אמר והרים את ראשו אליי.
"הי, תפסיקי. הכל בסדר." אמר כשראה אותי בוכה והתקרב אליי.
"לא! לא הכל בסדר. אני לא יכולה! זה לא יוצא לי מהראש. כל היום רצים לי קטעים, זכרונות ממנה. אני לא יכולה להוציא את זה ממני. זה פשוט נמצא שם." הרגשתי איך הדמעות עולות לי.
"בואי. נדבר על זה בדרך." הוא חיבק אותי ויצאנו.

–

"אז, איזה מן זיכרונות עולים לך ממנה?" הוא שאל בזמן שהלכנו ברחובות החשוכים. לקח לי זמן לחשוב מה לענות. כל כך הרבה זיכרונות היו לי ממנה שלא ידעתי על איזה מהם לבחור לספר.
"הכל. אני זוכרת איך היא תמיד סיפרה לי עלייך. כמה שאתה טוב בשבילה. היא באמת אהבה אותך ג'יימס. אני לא מבינה איך אתה מתמודד עם זה. איך אתה שומר על השפיות הזאת." לחשתי והפניתי את מבטי אליו, אבל הוא השאיר את הראש באוויר, מסתכל קדימה ברצינות.
"גם לי זה לא פשוט אנה, אולי לא רואים את זה אבל זה לא פשוט בכלל. היא הייתה החברה שלי. אני לא מצליח לעקל את זה עדיין. אין יום שאני לא נזכר בה."
הנהנתי בהסכמה. אין דרך לתאר עד כמה הסכמתי איתו. אבל אני, לעומתו, ראיתי אותה נרצחת לנגד עיניי. אני, לעומתו, נגעתי בעורה הקר שנייה אחרי שכל זה קרה. אני, לעומתו, הושפעתי מהמקרה הזה, ואני בספק אם יום אחד אוכל לחזור לאותו בן אדם שהייתי פעם.

"ומה לעזאזל הולך פה?" ג'יימס קטע את מחשבותיי.
הרמתי את הראש, מסתכלת על כמות האנשים האדירה שמחכה להיכנס לבר.
"אני יודעת נכון?!" מריה קפצה עלינו כשנכנסנו. "לא ראיתי את הבר כל כך מפוצץ ואני עובדת פה שלוש שנים ברציפות!" היא צעקה בהתרגשות. זה באמת היה מוזר. בדרך כלל, הבר ריק מאדם מלבד כמה זוגות או גברים שיכורים.
ג'ורג', הבוס שלנו, התקרב אלינו בחיוך. "אתם בטח תוהים לעצמכם מה קורה פה." הוא שאל והחיוך המאושר לא נמחק לו מהפנים.
ג'יימס נראה מסוקרן, ואני בניגוד אליו גלגלתי עיניים באי התעניינות.
"טוב, אז תנו לי למתוח אתכם!" הוא אמר בהתלהבות.
"בבקשה, תחסוך מאיתנו את זה ותעשה את זה מהר." ביקשתי בחוסר סבלנות.
"הייתי כועס עלייך אם כל זה לא היה קורה ועוד בנוסף לעובדה ששניכם איחרתם, אבל למי אכפת? מכרתי את הבר!" הוא צעק בקולי קולות.
וואו. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שיצא לי לראות את הזקן הזה כל כך שמח. בדרך כלל הוא זועף ועצבני.
"אוקיי. ואם יורשה לי לשאול, למי מכרת את הבר שהוא עד כדאי כך מלא?" שאלתי.
"תנו לי להכיר לכם אותו." אמר. "אלכס!" הוא הסתובב וקרא. "הבחור הזה הוא גאון." ג'ורג' לחש לנו לפני שהגיע. "ואת," הוא דיבר אליי. "חסר לך אם לא תתנהגי אליו בהתאם, גסת רוח שכמותך." הזהיר.
מרחוק יכולתי להבחין בבחור צעיר בחליפה שהתקדם לעברינו. לא היה אפשר להתעלם מהעובדה עד כמה יפה הוא היה. הוא סלל את דרכו אלינו, עד שהתייצב על יד ג'ורג'.
"חברים, קבלו את הבוס החדש שלכם."