מי אתה- פרק 1

פרק 1

״ושלום למהממת שלנו, טוב שנזכרת באמת להגיע. הוא כבר רותח עלייך, זהרי.״ ג׳יימס התנפל עליי איך שהגעתי לבר. הוא צדק. כל פעם שאיחרתי הזהיר אותי מהבוס שלנו.
״אל תדאג. הוא תמיד סולח.״ אמרתי ולקחתי מהדלפק את התלבושת המקומטת של העובדים.
״ג׳ולי! יש מצב שאת מחליפה אותי בשולחן 23?״ מריה קפצה עליי עם מגש בידה. הסתכלתי עליה במבט משועמם.
״שוב המטומטם העשיר שלך בא עם מישהי אחרת?״ שאלתי את מריה שהייתה עם מבט מודאג.
היא הנהנה לי להסכמה ואני פשוט בהיתי בה, חושבת על שום דבר.
״בבקשה ג׳ולי! אני אעשה כל מה שתרצי!״ היא עמדה מולי והתחננה.
״אוקיי, אוקיי. אבל זאת הפעם אחרונה מריה. בפעם הבאה את זאת שתלכי אליו.״ אמרתי ולקחתי מהיד שלה את המגש.
״תודה! אני חייבת לך!״ היא צעקה מאחורי.
גיחכתי וסללתי את דרכי לשולחן.
״כן, אז מה תרצו להזמין?״ הגעתי לזוג שישב אחד מול השניה, נראים קצת מנותקים. הגבר הסתכל עליי ובחן אותי בזמן שהנערה הבלונדינית שישבה מולו הסתכלה על התפריט.
הוא נראה מטומטם כל כך. אני לא מאמינה שהוא זה שמריה נלחצת בכל פעם שמגיע לבר הזה שנמצא בשום מקום.
מריה היא דרמתית, עדינה ולפעמים קצת מוזרה. ואילו הוא, נראה כל כך דפוק.
״אני ארצה מים.״ היא אמרה והרימה אליי את הראש.
באותו הרגע גם אני וגם הוא הפנינו את הראש אליה.
״ברצינות? מים? את נמצאת פה עם מישהו שיכול לקנות לך את כל הבר וזה כל מה שאת מבקשת?!״ שאלתי והטחתי את המגש על השולחן שלהם, מה שגרם להם לקפוץ בבהלה.
השניים בהו אחד בשניה ולאחר מכן הפנו את מבטם אליי. חייכתי לעצמי כשראיתי את ההבעות המופתעות שהיו על פניהם.

״ג׳וליה! עכשיו תגיעי אליי למשרד!״

–

״את מוכנה אולי להסביר לי מה זה היה צריך להיות?״ שאל ג׳ורג, האדם המשוגע והעקשן שבמקרה היה גם הבוס שלי.
הוא עמד מולי בזמן שישבתי בצד השני של השולחן, משועשעת מההצגה.
״שלא תעזי לצחוק כשאני מדבר איתך. בשביל מה אני מעסיק אותך? בשביל שתלכי ותזרקי על הלקוחות שלי מגשים?!״ הוא הרים את הקול.
״נו ג׳ורג׳, באמת. אתה יודע שהסיבה היחידה שאני כאן היא בשביל להרוויח כסף והדבר האחרון שמעניין אותי הוא איך אני אעשה את זה, ובאותה נקודה זה נוגע גם אלייך.״ אמרתי.
הוא ישב מולי בשתיקה, כל מה שיכולתי לשמוע הוא את הנשימות העמוקות והכעוסות שלו. התסכלתי סביבי, על המשרד הישן והמסריח. הקירות מתקלפים וכמות האבק שהייתה היא מחרידה.
״תראי,״ הוא התחיל בקול שקט, כמעט לוחש, והפניתי את הראש שלי חזרה אליו. ״אני יודע שעברת הרבה, וכולנו שמנו לב שמאז התאונה של חברה שלך-״
״תאונה? תאונה?! אני פאקינג ראיתי את חברה שלי נרצחת! אז אתה קורא לזה תאונה?!״ קמתי וצרחתי עליו, והוא לעומתי נשאר רגוע.
״בכל מקרה, רק רציתי להגיד שנהיית קצת אחרת,״ הוא המשיך, והסתכלתי עליו במבט לא מבין, מנסה להרגע וחוזרת חזרה לכיסא.
״אחרת?״ הרמתי את הגבות בתהיה.
״אחרת. את יודעת, קצת כועסת, משוגעת..״ הוא אמר בהתלבטות.
״משוגעת?! איך אתה מעז?״ התאפקתי שלא לקום שוב ולהתנפל עליו.
״על זה בדיוק אני מדבר.״ הוא גיחך לעצמו. הסתכלתי אליו, וניסיתי בכל הכוח לא להתפרץ. אגרופים בידיים, מנסה להחזיק את עצמי. הרגשתי איך הכעס נשאר, מנסה להחזיק את עצמו.
״את יכולה לצאת.״ הוא אמר, ויצאתי מיד לפני שאתפרץ עליו.

״נו? מה היה שם? התפטרת?״ מריה שאלה בסקרנות.
״לא, אבל אני די בטוחה שהוא זה שיפטר אותי עוד לפני שאתפטר בעצמי.״ עניתי. הייתי עייפה, אחרי כל העצבים שהוצאתי על ג׳ורג, לא הרגשתי שנשאר לי עוד כוח.
״תגידו לו שהלכתי.״ אמרתי וזרקתי את תלבושת העובדים על הבר.
בלי להגיד מילה, עזבתי את המקום ויצאתי לרחובות הגשומים.

מיאמי או לא, הרגשתי מטורפת במקום הזה. כל כך הרבה פשעים, אנשים ומקרים משונים.
מאז המוות של אנה, חברה שלי, עברו בסך הכל ארבעה חודשים.
המקרה הזה השאיר אותי שבורה לגמרי. כאילו יש לי חתיכה בלב שעדיין חסרה, ואני רק מחכה למצוא את החלק החסר. ככל שעובר יותר זמן, זה מתגבר. הכעס, הבלאגן, כאבי הראש שלא חולפים. הכל סביבי נע בצורה משונה כל כך.
אנה, שהייתה הכל בשבילי, הרבה יותר מחברה טובה, מתה. וזה היה דבר שלא יכולתי להרפות ממנו. אנה הייתה הסיבה לכך שאני חייה.
אבל עכשיו, מה כבר נשאר לי אם לא כלום? הכל נעלם. אפילו הרגשות.
הסיבה היחידה שאני מחזיקה את עצמי מלחפש דרך למות היא שיש לי מישהו לחפש. וזה הרוצח. אותו אחד שהיה לבוש שחור באותו הלילה, אותו אחד שנמצא לי בחלום כל יום.
אולי החלק החסר שבלב שלי הוא לא אנה, אלא הוא.