מי אתה- הקדמה

הקדמה

שוב לראות את זה. את הדם של אותה הנערה הזאת. של החברה שלי.
״לא!״ הקריאה שלי הדהדה בכל רחוב הריק.
היא הייתה שם על הרצפה, ללא שום תזוזה.
יכולתי לראות דמות עם מעיל שחור שהייתה מעליה והסתירה לי אותה.
מי שבשנייה לקח את החיים שלה ממנה, ממני.
הוא לא זז, עסוק במשהו. אבל אותי זה לא עניין באותו הרגע.
״הי! אתה!״ קראתי מרחוק.
הוא הסתובב למשמע הקריאה שלי, ולרגע יכולתי לראות את העיניים שלו. העיניים שהיו בהן כל כך הרבה תעבה.
רצתי אליו, רציתי לתפוס אותו. להראות לו כמה אני יכולה, להראות לו מה שמגיע לו.
אך לפני שהספקתי לעשות משהו, הוא כבר לא היה שם, ולא שום סימן ממנו.
הרחוב היה ריק מאדם, או יותר נכון מאדם חי מלבדי.
״אנה!״ קראתי למראה הגופה שלה. רצתי לעברה בבהלה.
הדם שלה היה על כל גופה והפנים שלה היו שלוות.
התכופפתי על הרגלים ונתתי לעצמי להתפרק. בכיתי. בכיתי כל כך.

צלצול שעון נשמע.
קמתי בבהלה בעיניים פעורות. שוב זה קרה. שוב חלמתי על אותו הלילה ההוא. על אנה. על הרוצח המתועב הזה שהמשטרה אף פעם לא הצליחה למצוא.

אני יודעת שהוא איפשהו, מתחבא לו ומצטער על כך שהרג את הבן אדם החשוב ביותר בחיי.
ואם הוא לא מצטער, אז אני אדאג לכך.
אני אגלה מי אתה.