noyameiri
רק רציתי להגיד שהחלטתי להפסיק עם האנגלית, כי אני חשבתי על זה ואני מעדיפה שזה יהיה רק בעברית. אה, והכי חשוב! תודה לכל הקוראים שלי! התגובות החיוביות בהחלט מחממות את הלב, מקווה שתהנו מהקריאה:)

מישהו\someone – פרק 1

noyameiri 04/04/2014 777 צפיות 3 תגובות
רק רציתי להגיד שהחלטתי להפסיק עם האנגלית, כי אני חשבתי על זה ואני מעדיפה שזה יהיה רק בעברית. אה, והכי חשוב! תודה לכל הקוראים שלי! התגובות החיוביות בהחלט מחממות את הלב, מקווה שתהנו מהקריאה:)

הלכתי ברחוב האפלולי, שלפני היה נראה כל כך מחייך, אבל עכשיו הוא נראה קודר. נכנסתי לסטארבקס וקניתי לי אייס קפה, המשקה הכי אהוב עליו. יצאתי מהחנות והמשכתי בדרכי אל משרדי הממשלה.
נכנסתי בשער הברזל הכחול לכיוון בניין הממשלה. הלכתי לאורך המסדרון ופתאום ראיתי המונים בתור למחלקת הצבא. נעמדתי בתור, וחיכיתי בערך חמש דקות, עד שאישה אחת לבושה בלבוש התואם את תפקידה בממשלה קראה לי לדלפק.
"אמילי סמית' , נכון?"
"כבר לא. אמילי אנדרסון."
"אויש, אני נורא מצטערת. בטח היה לך קשה. אני אתקשר למזכירה של לורנס, נראה אם הוא פנוי."
"תודה." חייכתי אל הפקידה וחזרתי לשבת. אחרי דקה וחצי הפקידה קראה לי.
"יש לך מזל, לוח הזמנים של לגמרי פנוי היום."
"תודה רבה, זה ממש לא מובן מאליו."
"אני יודעת מותק, החיים קשים אבל צריך להמשיך."
באותו הרגע חשבתי לי בליבי……
כמה פעמים כבר אמרו לי שצריך להמשיך?! מיליון! כמה שלא ניסיתי, אף פעם לא הצלחתי להמשיך בלעדיו. הוא היה החצי השני של הלב שלי, ואני לא ממש יכולה לחיות רק עם חצי אחד של הלב.
נכנסתי למשרד של מר סטיוארט, שהיה מקושט בהמון זרים ועצי אשוח לכבוד חג המולד. החדר היה נראה הרבה יותר מאושר, והרבה יותר ססגוני מאז הפעם האחרוה שביקרתי במשרד שלו. אפילו התמונה שהייתה תלוי על הקיר כבר לא הייתה התמונה שלו, אלא תמונה של משפחתו.
"דרלינג? אפשר לעזור לך?"
פתאום שמעתי קול מחוספס בוקע מאחורי. סובבתי את גבי וראיתי את לורנס סטיוארט עומד בפתח הדלת הרחבה.
"כן. מר סטיוארט, אני יודעת שזו טרחה מאוד גדולה לפנות את לוח הזמנים שלך בשביל הפגישה הזו. תודה."
"בבקשה. שנשב?" הוא שאל אותי בנימוס והצביע לכיוון הכיסאות.
"בטח." עניתי ושנינו התיישבנו אחד מול השני.
"אז מה הפעם, דרלינג? כבר עשיתי את כל מה שביקשת ממני."
"אני יודעת, ואני מאוד מודה לך על זה, אבל יש לי עוד בקשה."
"נהפכתי להיות דג הזהב שלך? חשבתי שזה נגמר בשלוש בקשות…"
"אני נורא מצטערת, לורנס, אבל תראה, אתה היחיד שיכול לעזור לי. בבית החולים אף אחד לא מוכן לפתוח את הפה שלו, וגם במשרד הפנים, ואתה היחיד שבאמת מקשיב לי."
"קדימה…. נוותר לך הפעם. מה את צריכה?"
"אני צריכה שתרשום לי טופס בקשה ממשרד הפנים לתיק של כריסטיאן סמית'."
"תראי חמודה, אני לא ממש יכול לעשות את זה."
"מה?" פתחתי את פי בפליאה.
"משרד הפנים הוא לא ברשות מחלקת הצבא, ולי אין אף אחד כרגע בחלונות הגבוהים שמה… אז אני לא ממש יכול לעזור לך עם זה."
"בבקשה, לורנס. אתה דוד שלו. אין מצב ששום דבר יעזור?"
"לא. אמנם אני דוד שלו והוא מאוד יקר לי אבל אני לא יכול לעשות כלום."
"אתה יכול לתת לי עוד יותר מידע על למה אתה פאקינג לא יכול לעשות שום דבר?!"
"בואי נירגע."
"אז תגיד לי."
"טוב… אמ… תראי, התיק שלו הוא תיק נורא מסובך, חקרו את זה כבר במשטרה, ביחידת קומנדו של הצבא ובנאס"א, אבל אף אחד לא מצא כלום על מה שקרה. זה היה נורא לא הגיוני שמישהו ילך לחקור את החלל, ירד מהחללית, יעבור בדיקות ויימצא שהוא בריא ויום אחרי זה ימות."
"יכולת אולי להיות פחות ישיר."
"נכון, אבל תראי, אני מנסה להבהיר לך פה משהו. אף אחד לא מצא כלום. המשטרה ניסתה לחקור את הרופאים שהיו שם אבל אף אחד לא דיבר אז סגרו את התיק. המשטרה לא ממש אוהבת להתעסק עם הרופאים."
"מה הבעיה שלהם?"
"יש פה בעיה מאוד גדולה. הרופאים מסתירים שם איזה משהו, אני לא יודע, אבל יש לי תחושה שזה קשור למוות של הרבה כוכבי על, ספורטאים, זמרים, וגם – מדענים. יש שם מישהו ששולט על כולם דרך שלט רחוק ומפעיל אותם כשהוא צריך, אני בטוח."
"אז למי לפנות?"
"האיש שאת צריכה זה מייסון קרוז."

– לפני חודש –
"אני ממש אתגעגע אליך. לא יעבור יום מבלי שאני יחשוב עליך. מבטיחה. אתה תהיה בלב שלי כל הזמן. ואחרי שאתה חוזר אני ואתה הולכים ביחד לסרט בויאייפי.
אוהבת המון,
אמילי "
סיימתי לכתוב את המכתב והכנסתי אותו אל תוך המזוודה של כריס. לא יאומן. הוא הולך לחקור את החלל ואולי הוא אפילו יזכה באיזה פרס על החקר שלו. אני ממש גאה בו. אני כל כך אוהבת אותו ומקווה שהוא יחזור בשלום. אני אפילו בטוחה.
את מחשבותיי קטע קולו של כריס.
"היי אהובה. מה את עושה פה?"
"סתם. חושבת."
"ב-12 בלילה?"
"כן."
"בטוח שהכל בסדר?"
"ברור. כשאתה איתי הכל בסדר. אפילו יותר מבסדר."
הוא סובב אותי אליו והתנשקנו נשיקה ארוכה וחמימה.

-חזרה לזמן הרגיל-

"הלו, עם מי אני מדברת?"
"מייסון. מה את רוצה?"
"שלום, קוראים לי אמילי. ארוסתו של כריסטיאן סמית'. רציתי לשאול אותך משהו."
"מה את רוצה ממני? לא שמעת מספיק מאחרים?"
"אדוני, אני מאמינה שיש לך המון מה לספר לי. אני לא אשתמש במידע הזה נגדך, אני רק רוצה להבין מה בדיוק קרה שם."
"אני מצטער גברת, אני לא יודע כלום."
"סליחה שאני נטפלת, פשוט אני יודעת שאתה יודע משהו. אפשר לקבוע פגישה? ולדבר?"
"לא. אני נורא עסוק."
"ובעוד שבוע?"
"לא."
"ובעוד שבועיים?"
"לא."
"ובעוד חודש?"
"תשמעי גברת, אני עובד ואני נורא עסוק. את לא יכולה סתם ככה לקבוע פגישה. מצטער."
"תשמע אתה, אתה מוכן פאקינג להזיז את התחת שלך מאזור הנוחות ולהתחיל לדבר?! אני יודעת שאתה יודע מה קרה, ואני מבטיחה לא להשתמש בזה נגדך, רק אם תגיד לי מה קרה!"
"אני לא מדבר על כלום! אני לא יכול! לו הייתי יכול הייתי יושב ומספר לך! אבל אולי אם תעשי אחד ועוד אחד תגלי שהתיק הזה הוא לא מה שחשבת!"
"מה זאת אומרת?!"
"הוא לא נפטר, רצחו אותו!"


תגובות (3)

ואוו
סיפור מדהים
ואת כותבת מושלם

04/04/2014 17:34

    תודה רבה :) אני תמיד שמחה לשמוע תגובות חיוביות ומעודדות :)

    04/04/2014 17:39

ברור, כי למות בשקט כי זה כל כך 2013, עכשיו כולם נרצחים כי זה לוהט בייבי!

04/04/2014 18:20
סיפורים נוספים שיעניינו אותך