מישהו להיאחז בו. סיפור חדש!

היא פסעה במהירות על המדרכה החשוכה שהייתה מוארת מעט בזכות אורו של הירח, מקפצת בין השלוליות שאם היה אור הייתה יכולה לראות דרכם ילדה, נערה עם מבט נפול, לב שבור, תקוות שנרמסו.
אחרי שהפסיקה לרוץ היא האטה את הקצב, מתמסרת למוזיקה שהושמעה דרך האוזניות השחורות שלה. ידייה בכיסים, מבקשת קצת שקט.
היא לא ידעה לאן היא בדיוק הולכת, היא רק רצתה לברוח, מהכול.
היא חתכה בשביל שלא הכירה, שאם הייתה מחליטה להמשיך ישר הייתה מפספסת משהו עצום.
היא ראתה שורה של ספסלים, היא התיישבה באחד שהיה מואר באור של המנורה.
היא העבירה שיר באיפון שלה, שיר שהיה ממש שמח, שלא היה לו לזמר את הזכות לזמר בקול מלא בחיוך שהיא בוכה, היא התייפחה בקול. היא הורידה את האוזניות מאוזניה, ממשיכה לבכות, היא הרימה את רגליה על הספסל, מאמצת אותם אל חזה, מביטה אל השמיים הכודרים.
"את יכולה לבכות קצת יותר בשקט?!" היא פלטה אנקת בהלה, היא הסיטה את מבטה הצידה וראתה דמות של נער שישב בספסל לצידה, ראשו היה מכוסה בכובע הקפוצון שלבש, היא לא הבחינה בו קודם.
"זה מקום ציבורי, אני יכולה לעשות מה שבא לי." החזירה, בלי לחשוב…למרות שפחדה ממנו והיה נראה לה שהוא מסוג האנשים שלא כדאי להיתקל בהם באור יום ובטח שלא בגן חשוך.
הוא פלט גיחוך מהול בזלזול.
"רואה…פה את טועה…עכשיו תפסיקי להתבכיין כמו ילדה, זה צורם לי באוזן." הוא אמר ביובש, לא משאיר מקום לוויכוח, אך לא כך חשבה סאם.
היא התייפחה וצרחה בכוח,
"את עכשיו סתם נראית מגוחכת…" אמר, והיה ניתן לשמוע בקולו שהוא מחייך, חיוך אמיתי.
"מדבר האדם הכי ממורמר בעולם שקורא לי בכיינית…שהקול המחוספס והעצבני שלו לא פחות צורם מהבכי שלי…." השיבה כתגובה.
הוא התייבש כעט שהוא מכופף קדימה, ידיו נשענות על ברכיו, הוא שילב את כפות ידיו ואגודליו אחזו בסנטרו.
"את לא מכירה אותי…" פלט, חצי מביט בה, חצי חושש.
"אתה רוצה שאני אכיר?"
"ומזה יעזור בעצם? לאנשים יהיו את אותם ציפיות, אותם סטיגמות מזורגגות ולא משנה מה נגיד או נעשה כנגד זה…"
"וואי אתה באמת ממורמר…"
"את יכולה להאשים אותי?!"
לפתע הוא קם והתיישב לצידה, היא התביישה להביט בו, גם ככה בקושי יכלה להבחין בתווי פניו בגלל כובע הקפוצ'ון.
"אז…מה קרה לך היום שגרם לך להישמע כמו תינוק מצווח…"
"את איש נורא נחמד." אמרה בסרקזם, הוא הביט בה דרוך, מחכה לתשובה,
היא הביטה לשמיים…
"החיים…משפחה…חברות…אהבות…מה לא?!" היא גיחכה בעצב.
"לפחות יש לך משהו לחיות בשבילו, להיאחז בו…"
"אל תהיה כל כך בטוח…"
"את נראית דיי מושלמת, בעלת חיים מושלמים…"
"זה ממש לא ככה…"
הם שתקו לכמה זמן…
"אני אוהב את השיר הזה…" הוא הצביע על האייפון שלה, הווליום היה כל כך חזק שהיה ניתן לשמוע את צלילי המוזיקה מבעד לאוזניות.
"שיר מעולה…" היא נתנה לו אוזניה אחת, ואת האחרת שמה באוזנה שלה, הוא התקרב אליה מעט.
"you've got a fast car, I wanna ticket to anywhere" הוא התחיל לזמזם… לאט לאט הגביר את קולו.
" You see my old man's got a problem
He live with the bottle that's the way it is
He says his body's too old for working
I say his body's too young to look like his
My mama went off and left him
She wanted more from life than he could give
I said somebody's got to take care of him
So I quit school and that's what I did…"
היה לו קול נוגע, לא קול יפה…קול מחוספס שקשיי החיים הצליפו בו והשאירו צלקות.
היא החלה להצטרף אליו, בהתחלה בשקט, הם הגיעו לפזמון והחלו לשיר בקול, לא היה אכפת להם ששניהם זרים ומזייפים בלי הפסקה, הם שרו מהלב.
"I remember we were driving driving in your car
The speed so fast I felt like I was drunk
City lights lay out before us
And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
And I had a feeling that I belonged
And I had feeling I could be someone, be someone, be someone "

"אז מה אתה עושה פה, אדון לא מזיז לי שום דבר?"
"שום דבר חוץ מהקול הצומרני שלך…" העיר-
שעכשיו גם למדתי שהוא יודע לזייף…" היא חייכה כתגובה,
"ממ…תמיד אותו הדבר כל יום, אני עובר ליד הגשר שמעל הנהר, עומד שם כחצי שעה מהסס, ובסוף לא עושה את זה…לא שם קץ לייסורים האלו…כאילו איזה יד דוחפת אותי אחורנית כדי שלא אעשה את זה, או שאני סתם מתרץ את זה במקום להודות שאני פחדן…" סם לא ידע איך להגיב, צמרמורת של פחד והתרגשות אחזו בה.
"אל תעשה את זה." אמרה כמעט מיד,
הוא צחק,
"את חמודה…"
"אני רצינית! אל תעשה את זה, אני יודעת שלפעמים זה נראה כאילו הכול שחור ואין דרך לצאת מהחור שאתה נופל לתוכו, אבל אני בטוחה שיש דרך, אל תוותר כל כך מהר!"
"למה לא בעצם?… אם יש דרך…אני לא מבין בשביל מה אני פה ולמה, אין לי משהו ששווה מספיק שבשבילו אני אקריב את עצמי…וזה נחמד לצטט משפטים יפים שאנשים גדולים אמרו פעם, אך גם הם, מה כבר נותר מהם? עפר…כלום…"
"אני בטוחה שיש מישהו ששווה את זה…"
"אם כבר פגשת בו תכירי בינינו…" אמר בדכדוך.
"אתה במצב קשה עכשיו, תקופה חרא…אבל אתה תצא מזה, זה יחלוף לך…"
"אני במצב הזה כמעט מאז שאני זוכר את עצמי…ברגע שאיבדתי הכול אולי."
סם בחיים לא נתקלה בטיפוס כזה, מתוסבך…שהיא לא מצליחה לקרוא, להבין או להסביר, היא הייתה רגילה לאנשים קלים, מובנים…שכיף להיות לידם…הוא רק העיב על האווירה, אבל הוא משך אותה, דווקא בגלל שהיה כל כך מסתורי וכל כך קשה לפיענוח, היא הרגישה שהיא חייבת, כמו מדען צמא לתגלית חדשה.
היא התבוננה בשעון, כבר מאוחר אימא בוואדי דואגת…חשבה…
"אתה יודע לפעמים בא ל לעשות מה שבראש שלי, בלי לתת חשבון, בא לי לצרוח פשוט לצעוק! בא לי לבכות? להתייפח בלי להרגיש צורך להתרחק מיצור אנושי…לכאוב, לשמוח, לאהוב…בלי השלכות…הינה עכשיו כבר מאוחר ואני חוזרת הביתה כי מאוחר, בלי לעשות מה שבא לי, כמו בנאדם שמועבד לרצונות שלא שלו, במקום להישאר כאן ופשוט לא לחזור."
"כמו לקפוץ למים בלי לשוב לנשום…"
"כן…ככה…"
"אז למה לא בעצם? למה את חוזרת?"
"כדי שאימא שלי לא תדאג…" היא קמה ממושבה..
"אז אני מניח ש…-
"כן… אני הולכת…"
"אולי נתראה מתישהו?" הוסיפה, תקווה וצפייה קלה בקולה,
"אני לא מבטיח שום דבר…" היא התבוננה בו בדאגה ובפחד,
"אתה לא מתכוון ברצינות לקפוץ מהגשר?"
"לקפוץ מהגשר, לבלוע תריסר כדורים, לחתוך את עצמי…לא באמת משנה…העיקר שזה יפסק, החוסר מודעות הזאת."
"אתה חייב לתת לעצמך צ'אנס!"
"הוו…את באמת לא מכירה אותי…אני הבנאדם האחרון שזכאי לקבל הזדמנות שנייה."
"אני בטוחה שמגיע לך עוד אחת…בוא נעשה הסכם-
"אני לא כל כך טוב בהבטחות."
"תשתדל."
הוא הרים אליה את מבטו והכובע הוסר ממנו, היא הביטה בעיניו החומות בצבע דבש, שיערו היה חום כהה, הוא היה רזה, צלקות עיטרו את פניו, הוא חשק את שיניו…
"ובכן?" שאל בדריכות,
"אתה לא עושה שום דבר ממה שהזכרת עד לתאריך הזה, זאת אומרת בעוד שנה."
"יותר מידי זמן…" היא פחדה שהוא יתחרט בכלל ואמרה,
"באיזה תאריך נולדת?"
"31 ביולי…"
"בתאריך הזה אנחנו ניפגש בדיוק כאן, ותבטיח לי שעד אז תתאמץ לחפש סיבה לחיות…סיבה לשמוח…"
"עשינו הסכם."