מירנדה

מירנדה \ חן ניסים
כשהתחלתי לכתוב עם הזמן, הצלחתי לצאת משם. כשחזרתי הביתה, לדירה השכורה הריקה, העמדתי בשולחן המחשב את בובות החיילים שלי. הצדעתי להם, והם עמדו דום. ישבתי על הכסא המסתובב וזרקתי את המפתחות על השולחן. פתחתי את המקרר והוא בחללו הריק הזכיר לי לעשות קניות. ירדתי למכולת של נחמן. הייתי נבוכה והוא שאל אותי אם שחררו אותי משם, בעודו מחשב את מספר המצרכים המצומצם שיכולתי להרשות לעצמי. "כן, אני יותר טוב" אמרתי והלכתי משם. בבית חתכתי סלט במומחיות רצח הירקות הידועה שלי. הדלקתי את המחשב, והוא אמר "ברוך הבא". הופתעתי איך אחרי שנים של היכרות מעמיקה שלי איתו, הוא עדיין פונה אליי בלשון זכר. התחלתי לנסות לכתוב, ומשום מה לא הצלחתי. הסתכלתי על החיילים שלי, ועברה בי המחשבה איך הגעתי למצב הזה שאני צריכה לכתוב טלנובלה. תמיד זה היה נראה לי שכשאתדרדר לשם, זה יהיה בעצם להתדרדר לזנות. "אני שונאת את האהבה המטופשת הזאת" כתבתי בראש העמוד, ובאותה נשימה נזכרתי שגם צריך לשלם שכר דירה. "לעזאזל עם זה" אמרתי לעצמי בקול, שמתי דיסק של פי ג'יי הארווי, הנחתי את ראשי על המקלדת, ופרשתי מעולם המציאות. כשהתעוררתי, החיילים כבר עמדו למסדר המפקדת. הטלפון השמיע קול, ובלית ברירה נאלצתי להרים אותו ולענות. "מירנדה?" "כן" "שלום מדבר מנהל התוכניות של… (איזה משהו בטלוויזיה)" "כן, האמת זה זמן קצת לחוץ, אני בדיוק כותבת" "תראי, יש איזשהו תנאי של ההפקה, הם ביקשו שאת תפגשי בצמוד לכתיבה פסיכולוג. את יודעת איך זה, הם לא רוצים שיהיו טעויות. את מבינה, נכון?" "בטח, ברור". שיקפצו לי, אני כבר לא שם, חשבתי לעצמי ובהיתי בחיילים שלי. אתם מבינים? לא מספיק שאני צריכה לכתוב את החרא הזה, גם לראות פסיכולוג. אבל אם חשבתם לעצמכם לרגע שלא הלכתי אליו ביום שלמחרת כמו ילדה טובה וצייתנית, טעיתם בגדול לגבי הדמות הראשית של הסיפור הזה. הגעתי אליו והוא שאל מה עבר עליי בחצי שנה האחרונה, אז סיפרתי לו שניסיתי לשרוף את אתר הצילומים של הסרט האחרון שעבדתי עליו. הוא רשם את הכל בפנקס קטן ולא נראה היה שהוא מתרגש ממה שחשפתי בפניו. הוא לא אמר מילה, רק בסוף הפגישה הוא הביט בי ושאל אותי אם חם לי, ועניתי שכן בקיץ בדרך כלל, ובדיוק אז התחיל לרדת גשם. התאפקתי לא לצחוק, והלכתי. נשארתי בדירה הריקה לבד עם המחשב והחיילים שלי. ניסיתי בכל כוחי למצוא קצה של איזשהו רעיון לכתוב עליו ולא מצאתי. הדלקתי את הטלוויזיה כדי אולי לספוג השראה. בין תוכניות ריאליטי, בישול, ושאר הזבל הקבוע נתקעתי על שידור חוזר של "רחוב סומסום" והתאהבתי במוישה אופניק. כתבתי שיר הלל לציניות שלו במקום החומר האסקפיסטי שממנו עשוי סיפור האהבה של טלנובלה שהייתי אמורה לכתוב. למחרת הייתה ישיבת הפקה ראשונה. ברוב חוצפתי שיקרתי שיש לי בסיס לסדרה, והם רק שאלו אם הוא ימכור ועניתי "בטח, כמו ארטיק קר בחורף חם". הטמטום עובר כנראה בין כל המוחות החדים כמו נוצה של אנשי התעשייה. אבל העיקר שיש לי את החיילים שלי ואת מוישה, והכל ממש בסדר. רק שאני לבד. אז מה? תמיד אפשר להתנחם בכך שאם אחזור למקום ההוא, אוכל לספר להם עוד סיפורים דמיוניים על האהבות הנכזבות שלי, מהגן של שולמית כשהבנים צחקו עליי עד עכשיו כשאני צוחקת עליהם כשהם בעמדה של מפיקים. וואלה, נראה לי שאולי יום אחד אצליח לכתוב על זה טלנובלה. מה דעתכם, חיילים קטנים ירוקים מפלסטיק שלי?