מיס שלושה קליעים-פרק ראשון

היטבתי את הגלימה על גופי,
אסור שאיש יראה אותי זה יסבך אותי בצרות
"הלכת לאיבוד?"נשמע קול מאחורי,
הנה הצרות,חשבתי לעצמי בזמן שהסתובבתי
ועטיתי על פניי הבע חמודה ולא מזיקה לחלוטין,
טוב, הכי לא מזיקה שאפשר, בהתחשב בעובדה
שיש לי לפחות שני אקדחים בכיסיי האחוריים.
"כן, בעלי פשוט אמר לי ללכת לקנות אספקה,
אבל די איבדתי את דרכי"אמרתי בקול קליל,
כאילו זאת האמת, כאילו באמת יש לי בעל
וכאילו אני באמת סתם אישה מטופשת
שאין לה מושג מהחיים שלה.
חוץ ממה שאומרים לה לעשות כמובן.
האיש חייך אליי, כזה חיוך האומר,
אין מה לעשות. כאילו אני איזה כלבלב שעשה שטות נסלחת.
"את פנית ברחוב ההוא לא נכון, היית צריכה ללכת ימינה ולא לפנות לכאן
ומשם תלכי לפני הרעש וההמולה" אמר בנדיבות
"תודה רבה לך ושהכוכבים כולם יהיו לצידך"אמרתי
והרכנתי את ראשי בהערכה לאיש.
נכון, הוא לא היה מתנהג כך אילו היה יודעת כי איני
האישה הטפשונת שאני מתחזה להיות, אך יותר
טוב מאשר רוב הגברים,
הם בטוחים כי איננו יותר מאשר אביזר רקע,
הם לא יכולים לדמיין שאנו לרוב חכמות יותר מהם,
חכמות כול כך שלמדנו להסתגל,
למדנו מתי לשחק כאילו אין לנו פיסת חוכמה אחת בראש
ומתי לבוא עם הברקה. חזרתי מהדרך ממנה הגעתי והפעם פניתי
ימינה והמשכתי עד ההמולה, היה ברור כי פה איש לא ישאל שאלות,
זאת הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי, המקום היה הומה,
בלשון המעטה. לא היה מקום להכניס בו סיכה, שלא לדבר על אדם,
ולמרות זאת נכנסתי אל תוך ההמון, דחפתי ופילסתי את דרכי אל הדוכנים
כאשר הייתי מוכנה להמשך מסעי, לא יכולתי להיזכר מאיזו דרך הגעתי,
ואני מניחה שהייתי אבודה לגמרי אם לא הייתי רואה בחטף את האיש שהראה לי את הדרך אל השוק
"היי!"אמרתי מנסה לגבור על הרעש למזלי הוא עמד לא רחוק ממני ושמע אותי
"אני מניח ששוב הלכת לאיבוד?""הוא אמר בשעשוע גלוי ואני חיבת להודות, הוא היה מקסים כאשר חייך, עיניו הירוקות זהרו ממש וחיוכו היה מדהים, אל עדיין עצבנה אותי הקלות בה הוא הניח זאת.
"כן,אני נוהגת לעשות זאת הרבה"אמרתי וחייכתי חיוך מקסים"אנשים נוהגים לומר שאני אצליח לאבד אפילו את ראשי יום אחד למרות שהוא מחובר לצווארי" אמרתי וצחקקתי מעט"אז אתה מוכן לעזור לי?"
שאלתי לאחר שהצחקוק גבע"ברור, לאיפה?" שאל אותי והושיט את ידו כג'לטמן, דבר אשר נכחד לפני זמן רב "לרחוב בו נפגשנו" אמרתי לו בביישנות והושטתי את ידי אל ידו "אם כך, אני מניח שלא יהיה אכפת לך לעשות עיקוף קטן, נכון?"שאל וחיוך צדדי הצטייר על פניו"אין לי ממש ברירה נכון?"
אמרתי והשמעתי צחקוק קטן, רציתי להיפתר ממנו הכי מהר שאפשר, גם אם זאת אומרת
להמשיך בהצגה למשך זמן מה.