מיס דרקולה – פרק 9
לפרק הקודם:
השארתי את אנדרס מאחור והתקדמתי לעבר החדר שלי, עדיין לא יודעת איך לצאת למלחמה מולו. כשהגעתי לחדר, ראיתי שקית בצבע שחור מבריק תלויה על הדלת, עם השם שלי עליה. ״ככה משאירים מתנה למישהי, מחוץ לדלת,״ חשבתי לעצמי ונזכרתי באדם הזר שפשוט נעלם, ובשדה הפרחים שהשאיר לי שלשום בבוקר. נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה, מוכנה לפתוח את שקית ההפתעות.
בשקית, מצאתי כפפות תחרה שחורות, שהתאימו בצורה מופתית לשמלה המושאלת שלי. על הכפפה הימנית מצאתי סיכה בצבע זהב עם סימן לא ברור חרוט עליה. שהסתכלתי בחזרה בתוך השקית, ראיתי שפספסתי פתק: ״תחפשי את הסיכה הערב, נתראה בקרוב״. מה רון זומם? רק הכרנו הבוקר וכבר הוא מתחיל עם חידות ומחוות? אולי זו החתונה שמכניסה אותו לאווירה רומנטית? ככה או ככה, הפנים שלי האדימו והתחממו עד שלרגע הרגשתי שאני הופכת לנוזל.
הבטתי בשעון, הייתה לי שעה בדיוק להתארגן. התקלחתי מהר וניגשתי למלאכת השיער והאיפור. ניסיתי לחשוב על הנשים של דרקולה מהמכתב שמצאתי; איך הן היו נראות? איך הן היו מסדרות את השיער שלהן? ואיזה איפור הוא אהב? המחשבה שהתשובות לחלק מהשאלות נמצאות בדפים שאנדרס גנב ממני הטריפה אותי. אם אין תשובות, צריך ללכת לפי תחושת הבטן. החלטתי לפזר צללית עיניים שחורה מעורבבת בצללית בצבע כסף לבנבן. את השיער אספתי רק בחלקו הקדמי, והרמתי אותו למעט נפח, את שאר השיער השארתי פזור.
אחרי רבע שעה של התארגנות, לבשתי את השמלה וניסיתי לקשור את רצועות הגב בעצמי. זה לקח חצי שעה נוספת. לבשתי את כפפות התחרה השחורות והבטתי במראה. זה הרגיש כאילו יכולתי להיות האישה של דרקולה; מיס דרקולה והשמלה השחורה.
הגעתי ללובי בשעה 6 בערב בדיוק, ורון כבר היה שם, ממתין. לא זכור לי שאי פעם הביטו בי ככה, קצת כמו שמביטים על פסטה בולונז שממש רעבים. ״איפה מצאת שמלה כזאת בהתראה כזו קצרה?״ זה הדבר הראשון שיצא לרון מהפה.
״הלכתי לסיבוב עם חבר,״ אמרתי וחייכתי.
״אני מקווה שהכלה לא תשנא אותך,״ רון אמר ואני צחקתי תוך כדי שהתקדמנו החוצה. מחוץ למלון חיכתה לנו כרכרה עם סוס בצבע חום בהיר.
״למה זה תמיד סוס ולא חמור?״ שאלתי את רון. הוא חשב שאני צוחקת. ״רגע, יש מישהו שאני רוצה שתכיר״ המשכתי והובלתי את שנינו אל עבר החווה. ״זה דייגו,״ אמרתי וסימנתי לרון שיתקרב להכיר. ״דייגו, זה רון.״
״שלום דייגו,״ רון אמר, לא בטוח איך להתנהג בסיטואציה. אבל אני לא מאשימה אותו, גם אותי אף פעם לא הציגו בפני חמור.
נתתי לדייגו נשיקה במצח ואיחלתי לו לילה טוב. רון, שהבין שאני לא מעריצה של סוסים וכרכרות, החזיק בידי ואמר: ״הם שלחו כרכרה לכל המוזמנים הערב, אבל זו נסיעה קצרה״. עלינו על הכרכרה, דפיקות הלב שלי התאימו לקצב הגלגלים שרעדו על הכביש עם לבני הפסיפס הקטנות.
שתקנו רוב הנסיעה, עסוקים בלהביט על העיירה בלילה, שהרגישה קסומה ורדופה יחד. ״תודה על הכפפות,״ אמרתי, נזכרתי קצת מאוחר.
״מה הכוונה?״ רון שאל.
״הכפפות שהשארת לי,״ אמרתי והרמתי את הידיים כדי להראות לו.
״זה לא הייתי אני,״ רון אמר ושינה את הבעתו.
נזכרתי בפתק שהיה בשקית: ״תחפשי את הסיכה הערב, נתראה בקרוב״. אם זה לא רון שהשאיר את השקית, מי כן? את מי עוד אני הולכת לפגוש הערב? ואיפה בדיוק אני אמורה לחפש את הסיכה?
לא ממש ידעתי איך לענות, ואיך להסביר לרון שאין אף אחד אחר. אבל ברגע שהגענו לטירה המוארת, שכחתי מכל השאלות ואי ההבנות, ורון גם. הטירה של דרקולה, בלילה. נוף שעד עכשיו ראיתי רק מבעד לחלון של חדר המלון. הגינה שמול הטירה הייתה מוארת כולה בנורות קטנות, נרות, ושנדלירים שנראו כאילו הם מעופפים באוויר. סידורי פרחים לבנים עיטרו את גדר הכניסה, את השולחנות ואת הבר. כל האורחים היו לבושים בשחור. ״רגע, של מי החתונה?״ שאלתי את רון, שוב, נזכרתי קצת מאוחר.
רון לקח אותי הצידה, כמתכוון לספר לי סוד, ואמר: ״אומרים שהכלה היא נצר למשפחת צפש, המשפחה של דרקולה.״
מזל שעדיין לא לקחתי משקה, כי בוודאות הייתי שופכת אותו. מעולם לא עבר בדעתי שיש אנשים כמונו שמסתובבים בעולם, שהסבא רבא רבא רבא רבא שלהם הוא בעצם דרקולה. ההתרגשות עלתה כפליים לקראת ההיכרות עם החתן והכלה, ובינתיים הלכנו לקחת משהו לנשנש ולשתות.
בעודנו טועמים פוקאצ׳ה עם ריבת בצל, שאלתי את רון: ״איך הגעת להפיק להם את החתונה?״
״אני חבר של החתן, היינו בחילופי סטודנטים בפריז,״ הוא ענה.
״כמה זמן הם יחד?״ המשכתי לשאול, אבל השיחה שלנו נקטעה ע״י כומר, מיקרופון ועמעום אורות. הכומר התחיל לספר על משמעות המילה אהבה, על מה ההבדל בין התאהבות לאהבה, ועל האנשים שאנחנו פוגשים בחיים עד שאנחנו פוגשים באדם הנכון. המחשבות שלחו אותי בהתחלה לאוליבר, וכמה זמן השקעתי על לנסות לגרום לקשר שלנו לעבוד. גם כשהוא הציע לי להתחתן איתו, זה הרגיש מאולץ. גם כשהסכמתי להתחתן איתו, זה היה כי חשבתי שככה זה אמור להרגיש.
״אהבה זה להיות באמת אתה, ליד אדם שהיה זר בעבר,״ שמעתי את הכומר אומר בין כל המחשבות שלי. מאד מהר השארתי את אוליבר מאחור והתחלתי לחשוב על שלושת הימים האחרונים: דרקולה, הזר המסתורי, אנדרס, רון, המכתב, הפרחים, החלוק, הגומייה, המכתבים של דרקולה, ועכשיו הכפפות. חוויתי יותר בשלושה ימים ממה שחוויתי ב6 שנים עם אוליבר.
הכומר קרא לחתן ולכלה להיכנס לגינה, האורחים מחאו כפיים והפנו את מבטם אל הכניסה, מצפים בקוצר רוח שהזוג יגיע. ובזמן שסימפוניית הכפיים הייתה בשיאה, הרגשתי יד מניחה פתק בכף ידי. לא הצלחתי לראות מי זה היה, זה היה כל כך מהר. הגנבתי מבט כדי לבדוק מה כתוב בפתק, וזה היה: ״עוד שעתיים בדיוק״.
שעתיים? מה הולך לקרות עוד שעתיים? שאלתי את עצמי, מנסה לא להיראות טרודה אל מול רון. זה חייב להיות משהו שקשור בסיכה, אבל איפה אני אמורה למצוא סיכה קטנה בכל המקום הענק הזה?
כולם התקרבו לבמה, כדי להקשיב לכומר ולהביט בזוג מקרוב. אני ורון מצאנו זווית מעולה, ממש צמוד לבמה כיאה למפיק האירוע וחבר של החתן. הרמנו את הכוסות שלנו לחיים, ואז הבטתי שוב בסיכה הזהובה שהייתה על הכפפה שלי. אותה סיכה בדיוק הייתה מוצמדת לחליפה של החתן.
לפרק הבא:
תגובות (0)