מיס דרקולה – פרק 7
לפרק הקודם:
הראש שלי היה כבד. כל כך כבד שהרגשתי שהוא מחובר לכרית, והכרית מחוברת למיטה, והמיטה מחוברת לרצפה ואני תקועה בשנת נצח בעיניים פקוחות.
עקרתי עצמי מהמיטה בכל הכוח המועט שהיה לי והבטתי סביב, הכל היה נראה במקום; הבגדים שלי, המזוודה שלי, ואפילו הפרחים, שכבר החלו לאבד מן החיים, שינו צבעם מצהוב לחום ובכו עלי כותרת.
״אנדרס,״ חשבתי לעצמי, הוא עשה את כל זה. זה חייב להיות הוא. הוא זה שהביא אותי לחדר. הוא הרי יודע באיזה חדר אני ואפילו יש לו מפתח. אבל למה שהוא ייקח את כל הדפים? איך הוא ידע שהוא ימצא משהו אצלי בחדר מלכתחילה? אני יודעת שהוא חשד במשהו, הרגשתי את זה בטון הדיבור שלו, אבל למה?
כל המכתבים, הציורים והסודות הכי כמוסים של דרקולה היו בידי, ואני, במקום לעצור הכל, לעבור על כולם ולנצל את הדבר המדהים הזה, פשוט נתתי לזה לחמוק מבין האצבעות שלי. הייתי חייבת למצוא דרך לקחת בחזרה את מה ששייך לי ולדרקולה, מאנדרס, ואולי גם ללמד אותו לקח על הדרך. מצד אחד, אני הלקוחה והוא המנהל, והלקוח תמיד צודק. מצד שני, הוא המנהל, והמנהל תמיד צודק. אבל שום דבר לא הכין אותי לאירועים הבאים.
פתחתי את החלון כדי להכניס קצת אוויר פנימה ולהתאושש מהלילה שעבר עליי. הרוח הקרירה הצליחה לעורר אותי ולרמוז לי שהחורף חזר. הבנתי שאני צריכה להתלבש טוב, במיוחד אם אני מתכננת לקחת את דייגו לטיול. לבשתי סוודר גולף בצבע שמנת, טייץ תרמי ונעלי ספורט. כל זה בתוספת מעיל אמור להספיק למינוס 2 מעלות. אך כשבאתי לפתוח את הדלת, היא הייתה נעולה. ממתי חדר מלון יכול להינעל מבפנים? התחלתי לחפש אחר המפתחות שלי, שלא היו בתיק, אבל הם גם לא היו בשום מקום אחר.
אני לא חושבת שיש דבר יותר מפחיד מלהיות סגור במקום מסוים. אפילו שמדובר בחדר בבית מלון. מה הוא חשב לעצמו? שאני לא אצליח לצאת? הרמתי את שפופרת הטלפון של המלון כדי לצלצל לקבלה, אבל לא היה מענה. כמה מפתיע. במחשבות על מה אני אמורה לעשות, התחלתי להריץ סצנות מסרטי אימה בראשי, ולדמיין כאילו אני הגיבורה שצריכה למצוא דרך להציל את עצמה. איזו גיבורה אני אהיה? זו שמוותרת או זו שנלחמת? הייתה רק תשובה אחת נכונה.
שתיתי כוס מים וניסיתי לחשוב בצלילות. התיישבתי על אדן החלון, מביטה אל עבר הטירה של דרקולה שנראיתה מכושפת, עם ענן בצבע אפור כהה שנישא מעליה, כאילו מסתיר בתוכו סוד אפל. ״מה אני אמורה לעשות?״ חשבתי לעצמי. הבטתי מטה כדי להבין עד כמה המצב נורא, ואם אני יכולה להיות כמו רפונזל, ולהכין צמה ממצעים כל הדרך עד קומת הכניסה. אבל החדר היה גבוה מידי.
החלטתי להחליף את רפונזל בספיידרמן, ולנסות את מזלי עם החדר הצמוד. נשמתי הכי עמוק שאפשר והוצאתי רגל אחת מחוץ לחלון. האוויר היה קר עד ששוב הרגשתי את גלגלי העיניים שלי קופאים. אבל לא יכולתי לתת לזה לעצור בעדי, הייתי חייבת לצאת משם. הנחתי את שתי הרגליים שלי על המעקה החיצוני והסתובבתי עם הפנים אל קיר המלון, כשהטירה מאחוריי, ספק בוחנת אותי, ספק שומרת עליי. כל מה שחשבתי זה שאסור לי להסתכל למטה, אסור לי להסתכל על שום דבר אחר חוץ מעל הקיר. בצעדים קטנים כמו סרטן, התקדמתי אל עבר החלון של החדר הצמוד אליי, בתקווה שמישהו שם. הזכרתי לעצמי שאני לא יכולה לנשום נשימות עמוקות, כדי לא לנפח את הבטן ולאבד שיווי משקל. אבל אני לא זוכרת אם הצלחתי לנשום בכלל. האוויר היה דוקר, הגובה היה מסחרר, ואני רק רציתי שכל זה יהיה מאחוריי. המשכתי להתקדם על מעקה הבטון הצר, יודעת שממש עוד קצת ואני מגיעה.
כשסוף סוף הגעתי, ראיתי שהחלון סגור, אך הווילונות היו פתוחים. ניסיתי להציץ פנימה, לבדוק אם הדיירים של החדר נמצאים ויוכלו לפתוח לי. אך לא ראיתי אותם. התחלתי לדפוק על החלון, בהתחלה בעדינות ואז בחוזקה, עד שראיתי אדם מתקדם לעברי מכיוון המקלחת, לבוש בחלוק לבן.
ברגע שהבין את הסיטואציה, הוא התקדם במהרה לעבר החלון ופתח אותו בעדינות, מבלי לדעת אם החלון נפתח פנימה או החוצה.
״שלום,״ אמרתי, לא ממש יודעת מאיפה להתחיל להסביר את הסיטואציה.
״תיכנסי,״ הוא אמר, והושיט לי יד לעזרה. ״הכל בסדר?״ הוא שאל.
״ננעלתי בחדר,״ עניתי. ״אנחנו שכנים, אני נמצאת בחדר ליד,״ חייכתי בזמן שהסדרתי נשימה ועיכלתי את העובדה ששרדתי את המבצע הזה.
״אני בדיוק יורד לארוחת בוקר, את באה?״ הוא שאל. הפעם האחרונה שהצטרפתי למישהו לארוחה לא הסתיימה כמו שציפיתי, אבל הרגשתי שהמקרה הזה קצת שונה, ובכל מקרה תכננתי ללכת לאכול.
״אני גוועת,״ אמרתי.
״תני לי רק להתלבש,״ הוא אמר, נבוך. הפניתי את הגב לכיוון החדר, עם הפנים לכיוון החלון, וצפיתי בשקט בנוף כמו שלי בדיוק, למעט פנס רחוב שלא ראיתי עד עכשיו.
״אני רון,״ הוא אמר, הציג את עצמו תוך כדי שהוא התלבש, בעוד שאני עדיין עם הגב אליו.
״אני דייזי,״ אמרתי בחזרה.
״דייזי השכנה, נעים להכיר,״ הוא אמר וגרם לי להסתובב מבלי לחשוב פעמיים. הוא לבש מכנסיים מחויטים וגופייה טרמית לבנה שהמתינה בסקרנות לשכבה הבאה שתכסה אותה. לקח לי כמה רגעים להבין שאני בוהה. מזל שרון היה עסוק בלבחור חולצה. הוא תלה את כל החולצות שלו על קולבים, וזה גרם לי להמשיך לבחון את החדר, שהיה מסודר בצורה מופתית. החדר היה כל כך מסודר שלרגע היה נראה שרון לא בילה בו את הלילה.
״מה?״ רון שאל לפתע, קלט אותי בוחנת את החדר.
״כלום, ניסיתי להבין אם החדרים שלנו זהים,״ אמרתי, זה היה נשמע לי הגיוני באותו רגע.
״והם זהים?״ הוא שאל בסקרנות.
״עדיין לא החלטתי,״ עניתי. כל מה שרציתי היה לצאת מהחדר ולהגיע ללובי. הייתי חייבת מרחב, הייתי חייבת אוכל, הייתי חייבת למצוא את אנדרס.
״מוכנה?״ רון שאל.
״יותר מתמיד,״ עניתי.
לפרק הבא:
תגובות (0)