מיס דרקולה – פרק 5
לפרק הקודם:
הפניתי את גבי לטירה, עם תיק מלא בדפים שחיכיתי בקוצר רוח לחקור. ״הבאר הזו לא נועדה להגשים את המשאלות שלך, אלא לגרום לך לבחור משאלות חדשות,״ המשכתי לדקלם את האימרה של אנדרס בראשי. אותה דרך של עשרים דקות בהלוך, הרגישה כמו נצח בחזור. מחשבות בלתי פוסקות על הדפים הסודיים של דרקולה מעורבבות במחשבות בלתי פוסקות על המלון. מה הולך לחכות לי שם כשאגיע?
חלפתי על פני צללי עצים שבמהלך היום הספיקו להיפרד מפיסת השלג האחרונה שפגשו. קיוויתי שהפרידה ביניהם הייתה נעימה, מסוג הפרידות שמסתיימות בצורה טובה ואין לך בעיה לפגוש באותו אדם ברחוב, אלא אפילו להתעניין בנימוס סקרני לשלומו. ואז נזכרתי באוליבר, וחשבתי לעצמי האם אי פעם אוכל לדבר איתו שוב, אם הוא בכלל חושב עליי, מה הוא היה אומר אם הייתי אומרת לו שאני נוסעת לבד לטייל ולבקר בטירה של דרקולה. הוא לא היה מאמין לי, בטח היה אומר ״אין לך אומץ לעשות את זה״. ניסיתי להשתחרר מהמחשבות על העבר, ולהתמקד בעצים. הם הרי פוגשים בשלג בכל חורף מחדש, אולי הם כבר מומחים לפרידות? כי הם יודעים שבסוף משהו אחר יגיע? אולי הם בכלל בקשר מרחוק? המחשבות העבירו לי את ההליכה עד שהמלון כבר עמד מולי.
בכניסה, שני תרנגולים רבו על עלה של חסה, וחמור התחרדן לו בשמש החורפית. התקדמתי לעברו, בעדינות, והרמתי גזר ספק-טרי מהרצפה, במרחק שלא היה נגיש לחמור. הוא הביט בי, ניסה להבין אם אפשר לסמוך עליי, הרי הוא רואה אותי רק בגוונים של שחור ולבן, ואולי קצת ירוק. הוא רחרח את הגזר, כדי להריח לפחות ריח אחד מוכר, ובאותו זמן התחלתי ללטף אותו עם היד השנייה. החמור סיים את הגזר בכמה ביסים בודדים והחל להתהלך במקום, אנרגטי. הבטתי לצדדים, מצד ימין התרנגולים עדיין ניהלו משא ומתן על פיסת החסה, ומצד שמאל השטח היה פנוי. התקדמתי צעד אחד נוסף לעברו ושחררתי את הרצועה שהייתה קשורה אל העץ. אחזתי ברצועה והתחלתי להתהלך יחד עם החמור.
ממול, מצאתי פיסת יער קירחת, שרק חיכתה למבקרים. אני לא בטוחה מה זה אומר שחמור נאנח, אבל ישר אחרי הוא החל למשוך ברצועה, כמבקש ממני לצאת איתו לריצה. הבטתי במרחב הפתוח, הבטתי בו, ואז בנעליים שלי. ״אני יכולה לעשות את זה,״ אמרתי לעצמי. תוך מספר שניות מצאנו את עצמנו רצים במעגלים סביב קרחת היער, עוד סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב, עד שכבר שכחתי מדרקולה, מהמלון, מהבדידות, רק רציתי לרוץ.
כששנינו התעייפנו, יחסית באותו הזמן, התיישבנו בפינה מוצלת והתנשפנו בסנכרון. הנחיריים שלו התרחבו קלות כשליטפתי לו את האף, ולבסוף, נתתי לו להירדם על הבטן שלי. הלוואי והייתי יכולה להירדם כל כך מהר מול אנשים זרים. מה זה אומר על החמור אם הוא סומך עליי כל כך מהר? ומה זה אומר עליי? ריח של יסמין מילא את האוויר וגרם לי להסתכל סביב, רק כדי להבין שכבר נהיה מאוחר ושעוד עלולים לחשוב שגנבתי אותו.
בדרכנו חזרה, פגשתי בבעלים שהיה מופתע לראות את החמור, ואותי. הוא היה מבוגר יחסית, עם בגדים בצבעי אדמה וכובע בצבע ירוק-דהוי לראשו. ניסיתי להסביר שרק לקחתי את החמור לטיול, והוא, חייך ואמר: ״תבואי גם מחר״. חייכתי בחזרה ואמרתי שאשמח. אומנם לא נשאר לי עוד הרבה זמן בבראן, אבל זה שווה כל רגע.
״איך קוראים לו?״ שאלתי והצבעתי על החמור.
״דייגו,״ הוא ענה.
״שלום דייגו,״ אמרתי והתקדמתי לעברו כדי ללטף אותו פעם נוספת לפני השינה. ״נתראה מחר,״ לחשתי והמשכתי לכיוון המלון.
החושך כבר ירד וההתרגשות הייתה בשיאה. נתתי לאדם המסתורי מספיק זמן להתכונן לקראת ההפתעה שלי. עליתי במעלה הקומות, מחייכת לעצמי מול המראה במעלית, והתקדמתי במהרה אל עבר החדר.
הדלת נפתחה בקלות בעזרת המפתח החדש שקיבלתי מאנדרס. החדר היה מסודר, הפרחים עדיין נחו להם בקערה הגדולה, התרגלו לצפיפות. הנחתי את התיק שלי על השידה והתחלתי להסתובב בחדר כדי לחפש מה השתנה, איזה רמז מחכה לי. במבט ראשוני, כלום. פתחתי את המגירות, תלשתי את ציפוי המיטה כדי לחפש בין הכריות, דפדפתי בין עמודי הספר שלי, אולי הוא כתב לי שם משהו, הסתכלתי במקלחת, מאחורי הווילונות, וכלום.
התיישבתי על המיטה, בניסיון לשקר לעצמי שהכל בסדר, ושאני אמורה להיות רגועה שמישהו לא נכנס אליי שוב לחדר. אבל מה קרה פתאום? רק אתמול בלילה הוא מילא את כל החדר שלי בפרחים בזמן שישנתי. אולי אני זו שצריכה לעשות את הצעד הבא? אבל איך? הוא מעולם לא חשף את עצמו, הוא יודע שאין לי איך להגיע אליו. ואז עלתה בראשי מחשבה נוספת, הדלת, המפתח, הוא בטח לא הצליח להיכנס לחדר כי החלפתי מפתח! זו חייבת להיות הסיבה. אבל רגע, הוא גם היה יכול לפרוץ את הדלת כמו שהוא עשה עד עכשיו, או שהוא באמת רוצה שאני אעשה את הצעד הבא? אולי הוא מחפש מפתח? אולי כן יש רמז ולא ראיתי? אולי הוא מחכה ללילה בשביל להפתיע אותי שוב? אולי אני כבר לא מעניינת אותו?
פתחתי את הוילונות והסתכלתי לעבר הטירה של דרקולה, לעבר הבאר שביקשתי ממנה משאלה והגשימה בדיוק את ההפך. איזה מן משחק דרקולה משחק איתי? אולי הוא כועס שלקחתי את הדפים מהחדר הסודי שלו? פתאום קלטתי שאפילו לא הסתכלתי בכל מה שלקחתי, כי הייתי כל כך עסוקה בבן אדם שאני בכלל לא מכירה. פתחתי את התיק שלי ושפכתי את כל הדפים על המיטה. עשרות דפים דקים וחומים כיסו את המצעים. אבל פתק אחד משך את תשומת ליבי, בו הוא שירבט את האות הראשונה של השם שלו: D. שזו גם האות הראשונה של השם שלי. דיו שחור, אות ציורית וממורכזת. אבל אז נזכרתי, הרי דרקולה זה רק כינוי, ובמציאות קראו לו וולד. אז מי עוד מתחיל באות D?
לפרק הבא:
תגובות (0)