מיס דרקולה – פרק 3
לפרק הקודם:
בעוד שלוש דקות השעון יראה חצות, היום הארוך ביותר בחיי. החלטתי להתעלם מהדפיקה בדלת, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. הגעתי במטרה מסוימת; מחר בבוקר אלך לבקר בטירה, אולי אפילו אצליח להיכנס לחדר ההוא, שכולם מספרים שאסור להיכנס אליו. חדר השינה הנסתר של דרקולה.
המיטה הרגישה בטוחה, והעיניים עמדו להיעצם בכל רגע. אור מרוחק מבחוץ הזכיר לי ששכחתי לסגור את הוילונות. הוא גם הזכיר לי את נורת הפחם המהבהבת מהספא. מה הבנאדם הזה רוצה ממני? המחשבות הטורדניות התישו אותי, וברגע אחד הפכו לחלומות, תוך כדי שתריסי העיניים שלי נעצמו.
בבוקר, השמש המסנוורת דפקה בחלוני, כמשוחחת איתי ומבקשת ממני להתעורר. לא נעניתי לה, אלא סובבתי את גבי אל החלון והמשכתי בשינה הכה נחוצה שלי. אבל השמש לא הייתה היחידה שגרמה לי לצאת ממעגל השינה. היה ריח חדש בחדר, ריח שלא ממש ידעתי לזהות. העיניים שלי היו עצומות עדיין, מתעקשות להמשיך לישון, אך ראשי התמלא בדמיונות, הרגשתי שאני רצה בשדה רחב עם דשא גבוה שלא כוסח מעולם. זה היה ריח של אביב.
חייכתי לעצמי, צוחקת על העובדה ששיא החורף בחוץ, ובדמיוני הפרוע הצלחתי לדמיין את בואו של האביב. השמש והריחות עוררו אותי לגמרי, והחלטתי לקבל את היום החדש בברכה. כשפקחתי את העיניים והתיישבתי על המיטה, ראיתי אינסוף חרציות מונחות על הריצפה, על השידות, ואפילו על גופי התאורה. הרגשתי כמו פרח קטן בתוך זר פרחים ענקי, כזה שעדיין לא נקטף, כזה שמחזר אחר השמש ורק רוצה להתקרב אליה. אני לא חושבת שיש דרך יותר טובה להתעורר. קמתי מהמיטה והתחלתי לסדר את השמיכה, ואז ראיתי פרח נוסף מונח על הכרית שלי.
באותו רגע האביב הפך לשלכת, באותו רגע הבנתי שמישהו היה בחדר שלי בזמן שישנתי. לא ידעתי אם לכעוס, או לבכות, או לשמוח שיש אדם שכל מה שעובר לו בראש זו בעצם אני. התלבשתי מהר כדי לא לפספס את ארוחת הבוקר. רגע לפני שיצאתי, החלטתי לחזור למיטה ולקחת את הפרח שהיה מונח על הכרית, ליפפתי אותו בשערי ויצאתי.
חדר האוכל של המלון היה קטן וכפרי עם מבחר אינסופי של מאפים ולחמים, ריבות משלל פירות, ביצים בכל הסוגים ואפילו מספר נקניקים. במרכז הבופה עמדה ואזה שקופה רחבה, ובתוכה חרציות בשלל צבעים. לקחתי שתי פרוסות לחם ושמתי אותן בטוסטר, ובזמן שהלחם השתזף בנעימים, לקחתי מקושקשת וצנצנת קטנה של דבש.
בחרתי להתיישב בשולחן עם החלון בפינת החדר, שמשקיף על ההרים. השלג עדיין שם, רק מאוים מהשמש, המעוניינת להעלים אותו כליל. פרוסת לחם, חמאה, דבש, מקושקשת ומעט מלח מעל. בדיוק כמו שאני אוהבת. בשולחן לידי ישבה משפחת הספא מאתמול, והילדים הביטו בי אוכלת בתדהמה, כאילו מעולם לא ראו אדם אוכל חביתה עם דבש.
כשסיימתי, חזרתי לבופה לסיבוב נוסף. אספתי בקערה כמות מכובדת של פטל ואוכמניות וחזרתי לשבת ליד החלון, מביטה בנוף ונהנית מהמרקם הקטיפתי של כל פטל בנפרד.
כבר לא פחדתי לחזור אל החדר, אלא התרגשתי לראות את החדר הפורח שלי. הכנסתי את המפתח אל המנעול אך הוא לא הצליח להיכנס. ניסיתי שוב מזווית אחרת, ללא הצלחה. המפתח לא התאים. החלטתי לחזור אל המעלית ולבדוק אם אני אכן בקומה הנכונה. זו הייתה הקומה שלי. איך זה הגיוני?
ירדתי במהרה אל דלפק הקבלה והסברתי לפקיד מהיום שלפני את הבעיה, הוא חייך ואמר לי לחכות כמה דקות. כל דקה הרגישה כמו נצח, הפרחים בחדר בלי מים, הגרון שלי כבר היה יבש לחלוטין. לאחר מספר דקות, אדם אחר קיבל את פניי. הוא היה לבוש בחליפה בצבע ירוק כהה, השיער צמוד אל ראשו ועיניו ירוקות כמו הדשא בשדה הרחב. ״דייזי?״
״זו אני,״ עניתי.
״אני אנדרס, מנהל המלון, הבנתי שאת לא מצליחה להיכנס לחדר,״ הוא אמר.
״זה לא שאני לא מצליחה להיכנס לחדר, פשוט המפתח שלי לא תואם את המנעול,״ עניתי, מדגישה את הבעיה.
״אנחנו נצטרך להחליף מנעול, זה בסדר מיס דייזי?״ הוא שאל ברכות, מבין את המצב שלי.
״כן,״ מלמלתי, מנסה לחשוב איך עובדי המלון לא יראו את כל מה שקורה אצלי בחדר. הם עלולים להעיף אותי מהמלון.
״תמתיני כאן, בסדר?״ הוא שאל, קטע את מחשבותיי.
המשכתי להמתין בדלפק הקבלה. הלובי היה שקט, והשמש חיממה גם את בובות הדובי הענקיות שהיו מפוזרות בלובי. ההתחממות הגלובלית נמצאת בכל מקום.
לאחר מספר דקות נוספות, אנדרס חזר, טרוד. הוא סיפר שכל עובדי התחזוקה מטפלים בבעיה דחופה בגג ושהוא ממש מצטער.
״מה אני אמורה לעשות?״ שאלתי את אנדרס, כועסת על העובדה שהיום שכל כך חיכיתי לו מתבזבז על השטות הזו.
״את יודעת מה? אני אבוא להחליף מנעול, זה שטויות,״ הוא אמר, והלך בחזרה למשרד, ככל הנראה להביא איתו מנעול חדש, או כלים, או גם וגם.
אנדרס ואני עלינו יחד לקומה השלישית, מתקדמים בשקט לכיוון החדר. כשהגענו, ראינו את המנקה מנסה לפתוח את הדלת ללא הצלחה. הוא הסביר לה על המקרה ברומנית והיא הנהנה בחיוך בחזרה. אנדרס הניח את ארגז הכלים על הריצפה והוציא צילינדר חדש מתוך אריזת פלסטיק. הוא סובב בורג בורג בעדינות, ואני הבטתי בו, מהופנטת. משהו בסיבוב של הברגים הרגיש לי כמו מדיטציה. רק במסדרון, בלי אור טבעי, כשמהצד השני של הדלת יש עולם שלם של פרחים צמאים וקרני שמש.
כשהוא סיים להוציא את כל הברגים, הדלת נפתחה מעצמה. מהר מאד נעמדתי מולה, לא נותנת לו להביט פנימה. אנדרס הסתכל עליי במבט מופתע, לא הבין מה קרה פתאום. ״לא סידרתי את החדר שלי בבוקר,״ אמרתי. הוא חייך אליי, כנראה שמע לא מעט סיפורים על אורחי מלון מבולגנים. אט אט, הוא הבריג את הצילינדר החדש, משתדל להשאיר את הדלת סגורה כדי לכבד את הפרטיות שלי. הוא הוריד מעליו את הבלייזר המחויט וקיפל את שרוולי החולצה שלו. היה שם קעקוע קטן ליד המרפק שלא ממש הצלחתי לזהות. כשהוא סיים, הוא הוציא צרור עם שני מפתחות, והביא לי אחד. ״השני נשאר בקבלה,״ הוא אמר. הוא היה מעט מיוזע, בכל זאת, זה לא מה שהוא עושה ביום יום.
״מתי תרצי שאקרא למנקה?״ הוא שאל.
״עוד חצי שעה בערך, אני צריכה לארגן כמה דברים ואז לא אהיה כאן רוב היום,״ אמרתי.
״לאן את הולכת?״ הוא שאל.
״לבקר בטירה של דרקולה,״ עניתי, מרוגשת.
״אל תשכחי לזרוק מטבע לבאר שבחצר,״ הוא אמר.
״אני לא באמת מאמינה באמונות האלו,״ אמרתי, ״למה שהבאר של דרקולה תגשים את המשאלות שלי?״ המשכתי.
״הבאר הזו לא נועדה להגשים את המשאלות שלך, אלא לגרום לך לבחור משאלות חדשות,״ הוא אמר. ״יום טוב, מיס דייזי,״ הוא המשיך והלך לכיוון המעליות.
לפרק הבא:
תגובות (0)