מיס דרקולה – פרק 20
לפרק הקודם:
הטיול היומי עם דייגו השיב לי מעט כוחות כדי להמשיך את היום, והחלטתי לחזור לטירה ולחנוך את המטבח. עצרתי בסופר לקנות מצרכים לארוחת ערב, ליקטתי מספר פריטים והנחתי אותם בקופה. ערמת המוצרים הזכירה לי שאני לא מכינה ארוחת ערב לשניים, אלא רק עבורי. אוליבר היה זה שבישל לרוב, אבל אני אהבתי את חווית הקנייה בסופר; לראות את כל המוצרים מונחים בסדר מופתי על המדפים, את עיצובי האריזות, את המוצרים החדשים, את הטעימות, וכמובן לבחור אתה הלחם ופירות היער הטובים ביותר, זו הייתה המומחיות שלי. בזמן שהקופאית העבירה מוצר אחר מוצר, הבנתי שאין יותר אוכל במלון, ואין יותר אוליבר שיבשל עבורי, זו רק אני עכשיו.
הגעתי לטירה והנחתי את כל המצרכים במרכז שולחן האוכל. הוצאתי כמה כלים על מנת לשטוף אותם מחדש, מחשש שלא בישלו בהם כבר תקופה, ובחנתי את כלל הכלים הציוריים. קערה אחת תפסה אותי במיוחד, היא הייתה בצבע תכלת עם ציור של שלושה ברווזים מביטים באגם. זה הרגיש שהם יודעים איפה מקומם.
התחלתי במלאכת הבישול, והעמדתי סיר מים גדול כדי להכין ספגטי. המים לקחו את הזמן, ואני חיכיתי לרתיחה. בזמן ההמתנה, שמעתי רעש מאחד החדרים, והלכתי בשקט לכיוון החדר, לא בטוחה מה אני אמורה לראות. בעודי מתקדמת לחדר, שיערתי לעצמי שאלו הרעשים של הבית, ושאני לאט לאט אתרגל. אבל לפתע ראיתי את אחת המנקות, בעודה נועלת את דלת החדר מאחוריה. ״היי״ אמרתי, בתקווה לפתוח איתה בשיחה, ואולי גם להציע לה להישאר לארוחת ערב.
אך כל מה שהיא ענתה היה ״מיס״, ואז המשיכה במהרה מחוץ למסדרון, אל המדרגות שמובילות לשער. היא בטח מיהרה, חשבתי לעצמי.
שחזרתי למטבח המים כבר רתחו, ושפכתי את הספגטי פנימה. במחבת נפרדת, התחלתי להכין את הרוטב. אבל אז שמעתי עוד רעש. ושוב, הוא הגיע מהחדר של המנקה. התעלמתי מהרעש והמשכתי לחתוך עגבניות לקוביות קטנות. בעודי חותכת, אחד האורות במטבח נכבה והבהיל אותי כהוגן. מהבהלה, חתכתי את אחת האצבעות שלי. לא עמוק מידי, אבל זה בהחלט שרף. הנחתי את הסכין בצד, ליפפתי נייר מסביב לאצבע ופתחתי את הארונות כדי לחפש ערכת עזרה ראשונה, אך ללא הצלחה. החלטתי ללכת לחפש בארון שנמצא בכניסה למסדרון. חלפתי בזהירות ליד החדר של המנקה, מנסה להבין אם אני שומעת משהו, אבל במקום, קיבלתי שקט מופתי. בארון השירות בכניסה היה כל דבר שהייתי יכולה לחשוב עליו; תמרוקים, נייר טואלט, סיכות, גומיות, מגבות, חלוקים, ערכת תפירה וערכת עזרה ראשונה. לקחתי אותה איתי והתקדמתי לעבר המטבח, שהפך חשוך לחלוטין למעט הגז שדלק. הרמתי והורדתי את המתגים כמה פעמים, אך לשווא. מחוסר ברירה, הדלקתי נר שהיה על שולחן המטבח וחבשתי לעצמי את האצבע הפצועה. הנר לא הצליח להאיר אפילו לא עשירית מהחדר והלב שלי דפק בחוזקה, אין דבר שיותר מפחיד אותי מהחושך. הלכתי לחדר שלי כדי להדליק את האור ולהשאיר את הדלת פתוחה, שמעט אור ידלוף גם למסדרון. ואז עלתה בראשי מחשבה מבריקה: למה להדליק רק את האור בחדר שלי, אם אפשר להדליק את האור בכל החדרים בקומה?
מרוצה מהרעיון שלי, עברתי חדר, חדר, מדמיינת איך כל המסדרון הולך להיות מואר בעוד רגע, אבל כולם היו נעולים. כשעברתי ליד החדר של המנקה, יכולתי להישבע ששמעתי רעשים בפנים. אני באמת הופכת לג׳ק מהניצוץ, חשבתי לעצמי. חזרתי במהרה למטבח, נעזרת במעט האור שהיה כדי לסיים לבשל. ואז שמעתי דפיקה על הדלת. בין כל הבהלה, עלתה לי רק שאלה אחת: איזו מבין הדלתות?
״יש כאן מישהו?״ צעקתי אל עבר המסדרון. אבל רק השקט דיבר. תחושת הלבד צמררה אותי, והיה רק אדם אחד שיכולתי לצלצל אליו. הגאווה לא אפשרה לי, והתקדמתי במורד המסדרון כדי לנסות לאתר את הדלת. ״יש כאן מישהו?״ צעקתי שוב.
רעש חזק של טריקת דלת הביא אחריו חושך מוחלט. זו הייתה דלת החדר שלי. לבד במסדרון, הרגשתי שאני צוללת אל תוך תהום אינסופי, קורי עכביש צפופים, אבנים חדות, אין במה להיאחז. הכל היה חשוך סביבי, השקט החריש את אוזניי, הדלתות הסגורות סגרו עליי ותחושת המחנק מחצה את כולי, עד שלא הצלחתי לנשום בכלל.
למחרת בבוקר, התעוררתי במיטה שלי, לבושה בפיג׳מה שלי, אך לא בצורה שבדרך כלל הייתי לובשת אותה. לא היה לי ברור מתי ואיך הגעתי למיטה, וקמתי במהרה אל עבר המטבח כדי לבדוק שלא השארתי את הגז דולק. הגעתי למטבח נקי ומצוחצח, אף אחד מהכלים שהוצאתי לא היה בחוץ, לא היה ולו כלי אחד על מתקן ייבוש הכלים, למרות ששטפתי לא מעט. הספגטי נח לו באריזה סגורה, העגבניות שלמות ובשלות בסלסלה על השולחן, ועלי הבזיליקום טריים כשהיו אתמול. זה לא יכול להיות.
רצתי בחזרה לחדר כדי לשטוף פנים. כשהרמתי את היד, ראיתי את האצבע החבושה מאתמול. הסרתי בעדינות את התחבושת, ובאופן אירוני, שמחתי לגלות שהחתך עוד היה שם. דאגתי לשכנע את עצמי שאכן ניסיתי לבשל אתמול בלילה, ולא לתת לטירה להשתלט עליי. מי סידר אחריי? ולמה היה לו כה חשוב שאחשוב שלא בישלתי? האם זה אותו אדם שדפק בדלת?
יצאתי מהחדר כשאני לבושה ומוכנה ליום חדש, אבל במקום לצאת החוצה, החלטתי לבדוק את המסדרון פעם נוספת, הפעם באור יום. עברתי דלת, דלת, אולי אחת מהן תהיה פתוחה. אך כולם נותרו נעולות. לפתע שמעתי צעדים מתקרבים מהמדרגות, ונעמדתי מאחורי ארון השירות בכניסה, בתקווה שלא יראו אותי. זו הייתה המנקה מאתמול. היא לא ראתה אותי, אלא הלכה היישר לחדר שלה. כשהיא פתחה אותו, היא אמרה משהו ברומנית שלא הצלחתי להבין, ומישהו ענה לה, בקול שנשמע לי מוכר, אבל היה מאד קשה לשמוע. החלטתי להתקדם בנונשלנטיות, הרי אני גרה שם, וזכותי להסתובב במסדרון. הלכתי יותר ויותר מהר מחשש שהיא תסגור את הדלת אחריה. כשסוף סוף הגעתי לחדר והצצתי פנימה, ולא האמנתי למה שאני רואה.
״רון?״ שאלתי.
תגובות (0)