מיס דרקולה – פרק 19
לפרק הקודם:
הבוקר הראשון בטירה היה מעבר לכל דמיון. אומנם לא היה פשוט להירדם; הרהיטים חרקו בשפה שלא הכרתי, ותהיתי לעצמי אם הם מדברים עליי, או על רהיטים בחדרים אחרים. כשסוף סוף נרדמתי, ישנתי את הלילה כולו בלי חלומות כלל, אולי כי את אחד החלומות הכי גדולים שלי כבר הגשמתי. קמתי מהמיטה עירנית מתמיד וניגשתי לחלון, הוא היה מכוסה בווילונות לבנים עם רקמה אדומה ומסורתית. הנוף מבעד לחלון היה ירוק ואינסופי, הציפורים ריכלו על המרפסת, והעצים רקדו להם באיטיות עם הרוח. בשונה מן הימים האחרונים, היה זה יום יפה, והשמש האירה היישר אל תוך החדר שלי. התעטפתי בחלוק מלכותי שהונח ליד האמבט ויצאתי לכיוון המטבח כדי להכין משהו לשתות. הריח במסדרון היה משגע, והרגשתי שאני הולכת בשביל של חיטה, וניל וקינמון. ואכן, על שולחן המטבח חיכו מספר מאפים שלא ידעתי לזהות, ולידם, פתק בצבע ורוד עם השם שלי ושמה של המאפייה: Bársony Sütöde (מאפיית הקטיפה).
בחרתי במאפה גדול ומגולגל, כזה שאפשר לקרוע ממנו חתיכות מבלי לאכול את כולו, ונשביתי בקריאת החוזה. כפי שאנדרס אמר, זה בהחלט היה חוזה סטנדרטי, וחתמתי עליו בהתלהבות. לאחר מכן, חזרתי לחדר כדי לסיים להתארגן, ולבסוף התיישבתי על המיטה וחיפשתי את המספר של אנדרס על כרטיס הביקור שלו. זה הזכיר לי את כרטיס הביקור של דר׳ אליסיה וויילד, ואת העובדה שעדיין לא ידעתי מי היא ומה היא רוצה.
צלצלתי לאנדרס, שענה מיד: ״דייזי, איך ישנת?״ עניתי שישנתי מעולה ושרציתי להיפגש כדי להחזיר לו את החוזה החתום ולשבת על הגדרות התפקיד שלי. קבענו להיפגש באותו הפארק שמצאתי בדרך לטירה, עם התותים, תפוחי האדמה ותה הפירות החם. שמתי את החוזה בתיק ויצאתי לדרך.
ביציאה מהטירה, ראיתי את סטפן השומר, שחייך והתקדם לעברי. רק אז שמתי לב לכמה שהצוואר שלו ארוך, וחשבתי לעצמי שכמו שלפסנתרים יש אצבעות ארוכות, אולי לשומרים צריך להיות צוואר ארוך, כדי לצפות על כולם מלמעלה. ״מצאת את המאפים?״ הוא שאל, ואני אישרתי בהתלהבות. הוא סיפר לי שזו המאפייה של אשתו, שנמצאת מספר רחובות מהטירה. אז זה לא היה אנדרס ששלח את המאפים, חשבתי לעצמי. סיפרתי לו שטעמתי רק את המאפה הגדול והמגולגל והוא צחק, וסיפר לי שקוראים לזה קורטוש. ״תלכי לבקר במאפייה, אשתי תשמח להכיר אותך,״ הוא אמר לבסוף, ואני השבתי שזה רעיון מעולה. איחלתי לו המשך יום טוב והתקדמתי לכיוון הפארק.
אנדרס היה לבוש בבגדי ספורט דקיקים, אני לעומתו, לבשתי מעיל גדול. קולה של אימי הידהד בראשי: ״אל תאמיני לשמש השקרנית.״ אבל באותו יום, השמש אמרה את האמת, ומזג האוויר היה חמים ונעים. לאחר מספר דקות עם אנדרס, הורדתי את המעיל ונשארתי עם חולצה ארוכה ודקיקה בצבע לבן.
״אני מחפש מקום שיהיה לנו נוח לשבת בו,״ אנדרס אמר בחוסר חשק, ואני הצעתי שנאבד בפארק עד שנמצא מקום נחמד. למדתי הרבה דברים בטיול הזה, ואחד מהם היה לנסות ולהכיר מקומות חדשים. בדרך, מצאנו דוכן קפה חמוד. אני לקחתי שוקו חם, אנדרס לקח קפה שחור. השתייה הגיעה בכוסות חד פעמיות בצבע כחול כהה, עם איור מודרני של דרקולה עונד שרשרת פנינים. כשהתיישבנו, הסתכלתי מרחוק על הדוכן, ״מיס דרקולה״ היה חרוט על שלט עשוי עץ. אני לא יודעת למה, אבל זה גרם לי לחייך, והתרגשתי מהשלוק הראשון.
הוצאתי את החוזה מהתיק והושטתי אותו לאנדרס. הוא חייך, הניח אותו על הספסל, ואמר: ״עדיין לא עשיתי לך ראיון עבודה כמו שצריך.״ כרגיל, הוא הותיר אותי חסרת מילים, ואני הרגשתי מטומטמת שחתמתי על חוזה לפני שהתקבלתי לעבודה. ״התכוונתי שאני לא יודע עלייך כלום,״ הוא המשיך.
״מה אתה רוצה לדעת?״ שאלתי. תחילה, בציניות מוחלטת, אך כעבור מספר שניות הבנתי שאנדרס לא יודע עליי כמעט כלום. אם חושבים על זה, אפילו לרון ודייגו סיפרתי יותר.
״איפה גדלת? מה למדת? למה את כאן? את בורחת ממשהו?״ אלו היו רק חלק מהשאלות שהצלחתי לקלוט מתוך מבול השאלות שאנדרס המטיר עליי. סיפרתי לו שגדלתי בעיירה קטנה במיין שבארצות הברית, למדתי עיתונאות בבוסטון וגרתי שם עם אוסקר, האקס שלי, שהוא בעצם התשובה למדוע באתי, ואולי גם ממה אני בורחת. ״אבל למה הגעת דווקא הנה?״ אנדרס המשיך והתעניין.
סיפרתי לו על האהבה שלי לסיפורי ערפדים במבוכה רבה, דבר שאוסקר ידע עליו רק בגדול, מבלי להתעמק. אבל לא הרגשתי יותר צורך להסתיר. סיפרתי לו שרציתי לחוות שפה ותרבות אחרת. סיפרתי לו שאני יודעת שיש בינינו יחסי עבודה, אבל שאני לא שוכחת את מה שהיה עד כה; את הנבואה שהוא סיפר עליה ללא הרף מבלי למסור יותר מידי פרטים, את הפרחים בחדר, את הלילה בטירה, את הלילה שאחרי הלילה בטירה, ובעצם מצאתי את עצמי משתלטת על השאלה של אנדרס רק כדי לשאול אותו בחזרה: ״מה אתה רוצה ממני?״
אנדרס, שהיה המום מהתשובה והשאלה שלי, לקח כמה רגעים לענות. זה היה נחמד להרגיש בצד השני של המשוואה, אבל האם בזה אנחנו אמורים להתעסק? במי מנצח את מי?
לא הייתה לו תשובה עבורי, כאילו כל מה שעברנו נמחק מזיכרונו, והרגשתי איך הפרחים בלב שלי נובלים אט אט, כשהחלום שלי התגשם רק בחלקו. אנדרס, שראה אותי מנסה לשאוב את הדמעות פנימה, הצטער וטען שהוא צריך ללכת. הנהנתי. כשהוא קם, גופו כבר פנה לכיוון המלון, ואני הבנתי שאולי כך זה אמור להיות, הפניתי את גבי אליו, כשפניי מועדות לטירה. אבל כמו אורפאוס היווני, לא יכולתי שלא להביט לאחור. הייתי צריכה להביט בו הולך ממני כדי לוותר, ולהבין שמכאן והלאה הקשר שלנו יהיה מקצועי בלבד.
אנדרס המשיך ללכת עד שהגיע לכביש, שם המתינה לו מכונית שחורה מסוג ב.מ.וו עם פנסים בולטים במיוחד. הדלת האחורית נפתחה וממנה יצאה יד שמשכה את אנדרס פנימה במהירות. הרכב נסע והתרחק, ושמתי לב שלא הותקן עליו מספר רישוי. המשכתי להתקדם בשביל ולפתע ראיתי את אותו רכב, שוב, הפעם נוסע לכיווני. כשהבטתי בחלון המכונית, הבנתי בדיוק למי שייכת היד. זו הייתה דר׳ וויילד. ידעתי שלא אסלח לעצמי אם אשב בחיבוק ידיים, ידעתי שזה עדיין לא הזמן להשאיר את הסקרנות שלי מאחור. הם מסתירים משהו, ואני הולכת לגלות מה.
לפרק הבא:
תגובות (0)